מאז 7 באוקטובר נחשפנו לתיעודים רבים מתוך הקרבות בפאתי ובלב עזה, אך יש כמה שאי אפשר לשכוח. אתמול (חמישי) ב"מהדורה המרכזית" חזרנו לתיעוד הבלתי נתפס מקסדת הלוחם בסג'עייה. זו שתיעדה קרב יריות מטווח אפס עם מחבלים שארבו בתוך מבנה. ש', הלוחם הנועז שניהל את אותו הקרב לבדו בבניין בלב בעזה, התייצב מול מצלמת חדשות 12, שחזר את אותם רגעים דרמטיים שריתקו מדינה שלמה למסך - ופתח את הכול.
נפצע, קם - ומחסל שני מחבלים
ש', לוחם הנדסה, ידע שזה קרב של להיות או לחדול. "היינו בסג'עייה", הוא נזכר. "היינו פחות או יותר לקראת סוף היום. נכנסנו לדירה והתחלנו לסרוק את החדרים. ראיתי את הצמד שלי נותן מטח והבנתי שהותקלנו. כמה שניות אחרי זה שמעתי רימון. הוא (הצמד) מזנק החוצה ואני חוזר פנימה. יש פיצוץ. באתי לצאת החוצה, לחבור לחבר'ה, ואז הדלת שהייתי חייב לעבור בה חטפה ירי. ממש הופרדנו תחת אש".
באותו רגע הוא מחליט להפעיל את המצלמה. "התחושה שלי הייתה שזהו, זה נגמר. אז לפחות לתעד את זה כדי שידעו מה קרה לי. שידעו איך הלכת". הוא עומד בפתח הדירה ומחכה לתזמון הנכון. "ידעתי שאם אני אצא, אני בעמדת נחיתות", הוא מסביר. "המחבל הראשון יצא מהדלת, כיוון עליי אבל לדעתי לא הספיק אפילו להוציא כדור. נתתי מטח של איזה 10 כדורים, ואז עולה בי חשש שאולי הוא לא באמת נפל. אז וידאתי נטרול".
לא עוברת שנייה והמחבל השני מבחין ב-ש' ומשליך לעברו רימון. "בום. מלא עשן. אני זוכר את הרגליים שלי באוויר", הוא מספר. "ראיתי שלולית של דם מאחוריי, אבל אמרתי: 'אוקיי, אני לא מסתכל על הרגל עצמה. לא מעניין אותי כרגע, אני צריך להמשיך'. ואיכשהו אני מצליח לדדות החוצה. המחבל חיכה לו דרוך בצד השני של הדירה. ביד אחת רימון וביד השנייה אקדח שלוף. "הוא ירה שני כדורים ולא פגע. הצלחתי לתת מטח ולהפיל גם אותו. שניות אחרי סיום ההיתקלות, הרגליים שלי הפסיקו לעבוד".
ש' התחיל לזחול החוצה. צעק לחבריו שהוא יוצא כדי שלא יפתחו באש לכיוונו. "הם קולטים אותי והם בשוק", הוא מספר. 53 דקות מרגע הפציעה, הוא הונחת במרכז הרפואי סורוקה: "הרופא שואל אותי: 'מה מספר של אימא שלך'. והדבר הבא שאני זוכר זה את הטלפון: אמרתי לה בכמה מילים: 'אימא, אני בסורוקה, נפצעתי' – והרדימו אותי".
"פחדתי להציץ מתחת לשמיכה"
אחרי יומיים שבהם הוא היה מורדם ומונשם, ש' מתעורר לחיים. "הייתי מבוהל. שאלתי איפה ההורים שלי? לא ידעתי שיהיה בסדר, אבל אמרתי: 'יהיה בסדר'. פחדתי להרים את השמיכה ולראות מה יש לי ברגל. לקח לי כמה שעות עד שאזרתי את האומץ. אני כל כך שמח להיות חי וכל כך שמח שיש לי רגליים. באמת חמקתי מהמוות".
ש' בן ה-29 משרת כלוחם ביחידת הנדסה מיוחדת שזכתה לכינוי "הלוחמים השקופים". אלה שצועדים בראש הכוח ומחפשים מטענים וסלקים תוך סיכון חיים של ממש. בחייו הפרטיים הוא סטודנט שמתגורר בדרום הארץ. אוהב לטפס על קירות והרים, אבל יודע שהפציעה תהיה אתגר גדול והר שקשה לצלוח. כל יום הוא משתפר עוד קצת ומבין יותר ויותר שייקח עוד זמן רב עד שיוכל לאחות את השברים.
"זה יכול היה להיגמר אחרת"
חבריו של ש' לא היו מופתעים מגילויי הגבורה שלו. "אחרי שמסיימים פעילות מוצלחת, כולם שמחים וגאים בעצמם. אני תפסתי את עצמי מהר ואמרתי: 'וואלה זה יכול היה להיגמר אחרת. זה היה קרוב'. לא כל אחד היה מבין את גודל האיום של מטען".
הלוחמים האמיצים האלה ייחודיים ומעטים. הלחימה בעזה הבהירה עוד יותר עד כמה צה"ל זקוק להם בשדה הקרב. והם – נקראים אל הדגל: "המציאות כרגע היא טירוף, וללכת ולהיות במקום אחר שהוא לא בצבא זה לא משהו שהצלחתי לתפוס. יש חברים שאיבדנו, ואתה רוצה להמשיך לעמוד במשימה הזאת בשבילם. אני לא מרגיש גיבור. כי אני מרגיש שעשיתי את מה שלימדו אותי לעשות: להילחם, לחתור למגע ולסיים את המשימה. ואני לא היחיד".