המלחמה שפרצה בשעה 6:29 בבוקר 7 באוקטובר תפסה את פרחאן אל-קאדי, בן 52 ואב ל-11, בעבודתו כמאבטח בבית האריזה סמוך לקיבוץ מגן בעוטף עזה. "חשבתי שזה עוד פעם טילים", הוא משחזר בריאיון מיוחד ל-N12. "נכנסתי לממ"ד וקיבלתי שיחת טלפון מאחי שאמר לי שיש חדירה. יצאתי החוצה - ואני רואה 100 מטר ממני שלושה חמאסניקים יורים לכיוון שלי באים לעברי בריצה".
שבוע אחרי שחזר מהשבי בעזה שבו הוחזק 326 ימים, אל-קאדי מתיישב איתנו לשחזר את מה שאפשר מהתקופה הבלתי נתפסת הזו. החל מתחילת המתקפה ועד שהגיע לידי כוחות צה"ל, אליהם יצא ממנהרה.
"זרקתי את הטלפון והרמתי ידיים", הוא חוזר אל הרגע שמחבלי חמאס תפסו אותו. "אחד מהם נתן לי מכה עם הנשק, השני מכה עם הרגל, הפילו אותי על הרצפה וקשרו לי את הידיים. עבר שם עובד זר והם ירו בו ממש לידי".
החוליה ביקשה לוודא שהוא אכן מסולמי - הם בחנו אותו על פרקים מהקוראן ועל מספר התפילות ביום. "דיברתי איתם בערבית. אמרתי להם שאני מוסלמי", הוא מספר. "הם ראו שזה בסדר, ואז אמרו לי 'קח אותנו באוטו שלך לאיפה שיש יהודים'.
כששאלו אותך את זה מה עבר לך בראש?
"הייתי מוכן למות ולא להצביע על יהודי, וגם לא על חתול. כל המושב שם חברים טובים שלי".
אתה מבין שאתה הולך להיחטף?
"כן".
אל-קאדי הוכנס לרכב והעבירו אותו את הגדר דרך פתח שפתחו בה. בצד השני הרכב נעצר אחרי כ-150 מטר. הוא מבחין בעובדים זרים שנחטפו ומוכנסים לפתח מנהרה בקרקע. "אתה רואה אותם נעלמים פתאום", הוא מספר. "אני הייתי עם כאבים ברגל. נפלתי בדרך כמה פעמים. היה בחור שהחליט לקחת אותי לבית חולים נאסר בח'אן יונס".
בבית החולים הוא כבר היה במצב שלא איפשר לו ללכת על רגליו. "מהכאבים לא יכולתי ללכת, עליתי במדרגות על ארבע", הוא מתאר.
הם ראו אותך הולך על ארבע ולא עזרו לך?
"לא. הם אמרו 'תראו, הנה הכלב שלנו הולך'. היו שם הרבה אנשים ואתה רואה את השמחה שלהם. הם הרגישו שהם ניצחו".
בבית החולים הוא הוכנס לחדר ובו שני רופאים. אחרי צילום לרגל החליטו על המשך הטיפול. "אומרים לי 'יש לך שבר ברגל, ועכשיו אנחנו הולכים לתפור בלי הרדמה'", שיחזר. "אמרתי לו שאין בעיה. שהכאב שיש לי (בנפש) הוא יותר כואב מהכאב ברגל. אני עכשיו חושב על המשפחה שלי. לא יהיה פרחאן יותר. חלאס". תוך כדי התפירה, אחד הרופאים מתחקר את אל-קאדי: מה שם המשפחה שלך, בן כמה אתה, כמה ילדים יש לך ועוד שאלות.
שם, בחדר צדדי בבית החולים, הוא פוגש לראשונה את אריה זלמנוביץ' ז"ל, חבר קיבוץ ניר עוז שנחטף גם הוא. "הוא היה פצוע בראש וביד", אל-קאדי נזכר. "בן 85, עם סכרת, פשוט בן אדם גמור לגמרי. הוא אמר לי - 'אני אומר לך, לא כדאי להיות זקן'.
זלמנוביץ' ואל-קאדי הפכו לשותפים בשבי. במשך חודש וחצי הוחזקו בחדר אחד בבית החולים. "הוא שכב במיטה ואני לידו על כיסא והוא סיפר לי סיפורים", אמר. "הייתה לו נכדה שהוא מאוד מאוד אהב ושני בנים שגרים בצפון - בכל הזדמנות הוא היה מדבר עליהם". בחלק מהבקרים זלמנוביץ' היה מתעורר ומספר לאל-קאדי על החלומות שלו על שחרורם יחד.
באחד הימים השומרים הוציאו את אל-קאדי מהחדר המשותף והעבירו אותו לחדר שבו הוחזקו 7 חטופים אזרחי תאילנד. זלמנוביץ' לא עבר איתו.
"ערב אחד אחרי שבוע פתאום נפתחת הדלת", משחזר אל-קאדי. "זורקים מזרן וזורקים את אריה על המזרן. אריה היה גמור. הוא שאל אותי - 'מה עם הרגל?', אמרתי לו 'עזוב את הרגל, מה איתך?'. הוא אמר לי שהעבירו אותו לחדר עם משפחה יהודית, שכנים שלו, הורים ושתי בנות בנות 3 ו-5. הוא אמר לי - 'ייאוש, חבל על הזמן בחדר הזה'. הוא התייאש ממש".
הימים חולפים, ומצבו הבריאותי של זלמנוביץ' הולך ומידרדר. הוא כבר לא מצליח לאכול והשובים מחברים אותו לאינפוזיה. במשך שבוע וחצי, מתאר אל-קאדי, זלמנוביץ' לא הוציא מילה מהפה.
"ביום שהוא נפטר, ב-12 בצוהוריים בערך, הוא התחיל לדבר", נזכר אל-קאדי. "קמתי והתקרבתי אליו והוא אומר - 'שלום לקיבוץ, שלום לחברים, שלום לנכדה…' הוא נפרד. זה קרע אותי. אני מנסה לדבר איתו, קורא לו 'אריה, אריה…' שום דבר, הוא לא שומע. ואז הכול נגמר".
אריה זלמנוביץ' נפטר. "נפרדתי ממר זלמן", מספר אל-קאדי. "זו הייתה פרידה קשה מאוד. פתאום יש לך ישראלי שאתם מדברים ומעבירים את הזמן בשבי. אתה מרגיש שהוא אח, אבא משפחה - הכול".
האכזריות של החוטפים ממשיכה גם כשזלמנוביץ' כבר לא בין החיים. שעתיים אחרי שהוציאו את גופתו מהחדר, הם לוקחים את אל-קאדי לחדר שבו נמצאת הגופה. בתוך החדר שני אנשי חמאס ושלישי - צלם. "אתה יושב לידו ומדבר על מה שקרה מאותו הרגע שנפגשתם ועד היום", הם פוקדים עליו, לדבריו. "תגיד 'זלמן היה חולה, ניסו לעזור לו במה שאפשר והיו פיצוצים ברקע מסביב למקום שהיינו בו והיום הוא נפטר'".
לאחר כמה שבועות בבית החולים המחבלים מחליטים להעביר אותו למקום חדש בחאן יונס. "הם נכנסים אומרים לי 'קח את הדברים שלך בשקית ובוא אחרינו'", הוא מספר. "לקחתי חולצה ומכנס והם הביאו לי מסכה וכובע. הלכתי ברגל 45 דקות, ברחובות היה חושך. אנחנו מגיעים לבית ומכיניסם אותי פנימה".
בבוקר הראשון במשכנו החדש, הבית ספג פגיעה מטיל של חיל האוויר. "חצי מהבית הושמד", אומר אל-קאדי.
הזמן חולף, ותושבי חאן יונס מתחילים להתפנות מהעיר לקראת כניסת כוחות צה"ל. המחבלים מחליטים לנצל את ההזדמנות. "תושבים התחילו לצאת, אז הכניסו אותי ביניהם", מסביר אל-קאדי. הוא צועד ברחובות חאן יונס, מלווה בשומריו, יחד עם אלפים שמתפנים למחנה אוהלים לפליטים.
חשבת לברוח?
"לאן? כל הזמן עבר לי בראש שאם אני אראה חיילים או טנק או משהו אני ארוץ. לא ראיתי".
במשך שבוע שהה באוהל סגור. מסביבו אוהלים עם פליטים שלא יודעים שביניהם מסתתר חטוף ישראלי. מהאוהל עבר לתחנה האחרונה שלו ברצועה. נסיעה של 20 דקות ברכב והוא מגיע לבית, שלדבריו ספג כבר טיל או שניים.
"מתחת לבית היה פתח של מנהרה", הוא משחזר. "קושרים לך את העינים ואתה יורד משהו כמו 40 מטר. אתה אומר לעצמך - מפה לא יוצאים". אל-קאדי מקבל מזרן ושמיכה ושם הוא שוהה תחת שמירה של אנשי חמאס לא פחות מ-8 חודשים.
מה עושים שם כל הזמן הזה?
"ישן, קם ומדבר עם האל. אני מאמין. מצאתי שם ספר קוראן ו-12-14 שעות ביום קראתי בקוראן. אמרתי לעצמי שאם בתור מוסלמי אם אני מקבל כזה יחס - מה עם היהודים? איזה יחס הם מקבלים? אי אפשר להסביר את זה".
יצאת מדי פעם מהחדר הזה?
"מדי פעם. לא לקניות - לשירותים. לוקחים אותך, הולכים לפניך עם פנס. אסור לך להסתכל על הפנים שלו. אתה מקבל את הפנס בעיניים, מסנוורים אותך".
ראית שם עוד חטופים?
"לא. דווקא ביקשתי להיות עם חטופים, עם ישראלים, שנעביר את הזמן ביחד. הם לא רצו. רצו שאהיה בשקט".
ניסית לדבר איתם? אתה מדבר את השפה שלהם
"אני בשבילם אויב יותר ממך".
למה?
"כי אני בוגד. אני מוסלמי ובוגד בהם. אתה מבין, אז רואים בי, אויב יותר ממך. בשבילם אם אני קיבלתי כדור ברגל זה סימן שאני שיקרתי בחקירה. אמרו לי 'אם היית אומר איפה יש יהודים היית נשאר במשפחה שלך'.
לא פשוט לך.
"מאוד. גם עכשיו. אני, פרחאן, לא שלם. ועדיין יש מישהו שעובר את מה שעברתי".
לבסוף הוא חולץ במבצע מיוחד שמרבית פרטיו אסורים עדיין בפרסום. "כשיצאתי התקבלתי בחום על ידי החיילים שחיכו לי וחיבקו אותי", הוא משחזר. "הם אמרו לי שעוד 10 דקות תהיה לי שיחה עם המשפחה. אמרתי להם - 'חבר'ה, את השיחה עם המשפחה אני אדחה, אני כבר קיבלתי את המשפחה שלי שם".
לקבלת הפנים שקיבל כשחזר מחלק מהאנשים הוא לא ציפה. הוא צוטט בערוץ 14 כמי שלכאורה אמר שהוא רואה את עצמו כפלסטיני ולא ישראלי. מאז הוא סופג נאצות. במועצה האזורית שבה הוא מתגורר מיהרו להבהיר שהוא אמר שלא משנה מה מוצאו, שני הצדדים צריכים להיות חופשיים.
"כואב לי מאוד", הוא אומר. "קיבלתי כדור ברגל כי לא רציתי להגיד איפה יש יהודים. ככה גדלנו, ככה גדל סבא שלי וכך גדלים הילדים שלי. 90% מהתושבים בישראל רוצים להיות יחד, משפחה אחת, עם אחד, יהודים וערבים. את היחד הזה אף אחד לא ייקח לנו".