מעמדו של יחיא סינוואר כמספר 1 בחמאס נקבע מתוקף זה שמוחמד דף נתן לו גיבוי מרגע שיצא מהכלא הישראלי ב-2011. בלי מוחמד דף, שבעצמו לא היה איש פוליטי אבל יש לו מעמד של קדושה בתוך חמאס ולא פחות מזה, סינוואר לא היה נבחר ליו"ר הלשכה הפוליטית בעזה, לא היה מסלק משם את הנייה ואחרים ולא היה במעמד שיש לו היום.
כעת, כשההערכה היא שדף איננו, כיצד פועלים המנהיגים האחרים של חמאס ששרויים במריבה ובוויכוח עם סינוואר כמעט לכל אורך המלחמה, ובראשם איסמאעיל הנייה? כיצד הם ינסו והם כבר מתחילים לנצל את המעמד המוחלש של סינוואר כדי לקחת לעצמם יותר סמכות ולקבוע את הנתיב שבו הולכים? כך למשל, בעניין עסקת החטופים, ראינו את ההכחשות של חמאס, ואת הטענה "אנחנו ממשיכים לדבר".
בעניין הבנייה של "היום שאחרי" למשל, המנהיגים האחרים של חמאס מוכנים לשקול אחרת את הרעיון שכוח של 1,000 אנשי ביטחון של הרשות הפלסטינית ייכנס לעזה ודברים נוספים. כעת צריך לראות אם סינוואר הוא עדיין סינוואר כמו שהיה בחודשים האחרונים, ונראה שהוא לא.
את הדברים הבאים צריך לקחת בעירבון מוגבל. בכירים מאוד בחמאס בקטאר התחילו לדבר בשיחות פרטיות על כך שהם יהיו מוכנים לא רק לוותר על הממשל האזרחי ברצועה, דבר שידוע כבר מזמן, הם גם התחילו להגיד שהם יהיו מוכנים לפירוז של הרצועה, בהסתייגות אחת – הם רוצים לשמר בידיהם נשק קל בלבד להגנה עצמית, והם מוכנים לתת התחייבות שלא תהיינה התקפות נוספות כלפי ישראל. זו מוזיקה חדשה, והיא נשמעת בלחש בחדרי חדרים, אבל בכל זאת נשמעת.