ההצהרות האחרונות מצד בכירים בסביבת ראש הממשלה בנימין נתניהו על כוונתו להורות לצה"ל לכבוש את רצועת עזה כולה יצרו זעזוע בארגוני המילואימניקים, שצפויים להיות חוד החנית של מהלך כזה. בשטח ניכרת מוטיבציה להמשיך ולתרום – אך גם כעס, בלבול ותחושת שחיקה קשה. במוקד הביקורת: מחסור בכוח אדם מספק, היעדר חלוקה שוויונית של הנטל בהגנה על המדינה ותוכניות צבאיות שלדברי חלק מראשי הארגונים "מנותקות מהמציאות".
רס"ל (במיל') יונתן שלו, לוחם מגלן ומייסד ארגון "כתף אל כתף", מתח ביקורת חריפה על הממשלה, שמקדמת את חוק הפטור מגיוס דווקא כשהיא שוקלת להרחיב את המלחמה בעזה. "בזמן מלחמה עצימה, מכונת ההשתמטות עובדת בכל הכוח", אמר. "כשעוד אוגדות מתכוננות להיכנס לקרב, הממשלה מקדמת השתמטות המונית של עשרות אלפי מועמדים כשירים. לצה"ל חסרים 10,000 לוחמים – ובועז ביסמוט מקבל הוראות מהעסקנים החרדים. אנחנו אומרים: לא יקרה במשמרת שלנו".
גם אלון טירר, יו"ר תנועת "הצעירים בישראל", הדגיש את הנטל הכבד הרובץ על המשרתים. "בלי חיילים אין יכולת ביצוע", התריע. "המספר 400 ימי מילואים כבר הפך להיות סטנדרטי בפני רבים מהמשרתים, והמחיר האישי, הכלכלי והמשפחתי שהם משלמים הוא בלתי נסבל. אי אפשר להמשיך להעמיס את עול הביטחון על אותם מעטים ולצפות שיישאו את המדינה על גבם לבדם".
"מתנהלים כאילו יש אינסוף לוחמים"
עו"ד רותם אבידר צאליק, מייסדת ומנכ"לית שדולת המשרתים, הוסיפה: "מדינת ישראל ניצבת מול אתגרים ביטחוניים חסרי תקדים, אך ממשיכה להתנהל כאילו יש לה אינסוף לוחמים. אותם מילואימניקים מגויסים שוב ושוב – עד שחיקה, עד פגיעה בפרנסה, עד קריסה של המשפחות".
לדבריה, אין מספיק לוחמים, אין מספיק חיילים – והמערכת שותקת. "השיח הפוליטי מדבר על הרחבת יעדים, אבל לא על הרחבת הצבא. על תמרונים, אבל לא על תגבור. הגיע הזמן לומר את האמת: בלי להרחיב את מעגל המשרתים – לא נוכל לעמוד במשימות שמדינת ישראל לוקחת על עצמה. רוצים לכבוש את עזה? תתחילו לגייס".
בתנועת המילואימניקים "אל הדגל" הבהירו כי "ציבור המשרתים ובני משפחותיהם ימשיך ויתייצב למען בטחון ישראל", אך הוסיפו: "ראוי שאותה הממשלה שמבקשת לשוב ולקרוא לנו ושולחת את צה"ל למלחמה סיזיפית, תעשה הכול כדי לגייס את כולם מיד ולחזק את צה"ל – ולא לקדם חוקי השתמטות הזויים שיחלישו אותו".
הארגון הדגיש כי "צו השעה מחייב לשים את טובת ישראל מעל כל השיקולים הפוליטיים. הממשלה חייבת להעמיד לצה"ל את כל האמצעים הדרושים ולגייס את כולם מיד".
"האם מהלך כזה הוא לשם הפעלת לחץ לעסקה - או כדי להישאר?"
רס"ן (במיל') גלעד אך מתנועת "מילואימניקים – דור הניצחון" הביע תמיכה עקרונית בכוונת הממשלה להורות על כיבוש הרצועה, אך הזהיר כי מהלך כזה חייב להתבצע בצורה שונה מהעבר. "לכאורה זה צעד בכיוון הנכון", אמר, אך שאל: "האם זה כיבוש לשם הפעלת לחץ לעסקה – או כיבוש כדי להישאר?".
אך הדגיש שאם ישראל אכן מתכוונת להישאר בשטח, עליה להפסיק "לשפוך את דם בנינו לשווא" ולגבש אסטרטגיה כוללת, הכוללת הכרעות ברורות בשאלות כמו עתיד האוכלוסייה, אחריות אזרחית על תשתיות בעזה, ומעמדו המשפטי של השטח.
הוא הציע מתווה של חמישה שלבים שהוא שלדבריו "הדרך היחידה לתעדף את חיי לוחמינו על חיי האויב": בראש ובראשונה פתיחת שערי הרצועה להגירה מרצון שתצמצם את אוכלוסיית עזה בחצי "בתוך חודש עד חודשיים", ולאחר מכן החלת ריבונות ישראלית על כל שטח שייכבש, כולל הקמת יישובים חדשים. לדבריו, רק לאחר הקמת מרכזים הומניטריים מבוקרים "שבהם לא מוברחים חטופים, אמל"ח או מבוקשים", ניתן יהיה לשלוח את אוגדות צה"ל להשלים את השמדת גדודי חמאס שעדיין פעילים. "זו הדרך להפוך את פעולת צה"ל להישג אסטרטגי ולא לעוד סבב מדמם שמתמסמס", הוא הוסיף.
"מי יכבוש את עזה? הילד שלי או של נתניהו?"
מנגד, בתנועת "אימא ערה" שמאגדת אימהות ללוחמים הזהירו מפני אסון: "זהו גזר דין מוות לחטופים וללוחמים השחוקים. אחרי 670 ימי מלחמה שלא השיגה את מטרותיה, איך בדיוק כיבוש מלא אמור להביא לתוצאות שונות? איפה כוח האדם לכיבוש כזה? איפה האמצעים? זהו גזר דין מוות לחטופים וללוחמים השחוקים וכל אימא צריכה לדעת שאם חלילה בנה ייחטף בקרב, ממשלת ישראל תקריב אותו למען הקואליציה".
מיכל הדס רובין, ממובילות התנועה ואם ללוחם במילואים ביחידה מיוחדת, פנתה ישירות לנתניהו: "מי יכבוש את עזה? הילד שלי או שלך? הוא נלחם מאות ימים למען ביטחון המדינה – לא למען שלום הקואליציה. זו ממשלה ללא מדינאים, שמובילה מלחמה ללא מטרות".
ד"ר רתם סיון הופמן, גם היא ממובילות התנועה ואם ללוחם במילואים, האשימה את הממשלה בהפקרת הלוחמים והחטופים: "לשם מה המלחמה ממשיכה? כדי לקדם מלחמת נצח? להפוך אותנו למדינה מוקצית בעולם? ומי משלם את המחיר? הילדים שלנו – והחטופים ששוב נשכחו".