שורד השבי אלי שרעבי התראיין הערב (ראשון) למהדורה המרכזית בחדשות 12, עם סיומו של יום המחאות ברחבי הארץ. שרעבי סיפר על ההפגנות שהגיעו לידיעתו בזמן שהיה בשבי ועל ההשפעה שלהן עליו ועל יתר החטופים, הוא התייחס לתיעוד הקשה של החטוף אביתר דוד ולהשפעת הלחץ הצבאי על החטופים. הריאיון המלא
כשאתה רואה את הרבבות האלה בתל אביב מה עובר לך בראש?
זה מחמם את הלב, זה מדהים. אני זוכר שכשיצאתי, אני לא הייתי חשוף 16 חודשים לשום תקשורת, אבל כשיצאתי והראו לי את הדברים שעם ישראל עשה בשביל החטופים, בשביל משפחות החטופים, זה חימם לי את הלב. מאז אני בהודיה מאוד מאוד גדולה, אני פוגש המון המון את עם ישראל בהמון מקומות ואני מודה לו על כך. זה מדהים, זה נותן רוח גבית למשפחות שסובלות יום-יום שעה-שעה, שחיות באי ודאות ובעצב נוראי, ולראות ככה את עם ישראל מאחוריהן זה נותן המון".
היום היו מי שאמרו, גם ראש הממשלה, שזה מחזק את החמאס, שהמחאה הזאת מחזקת את החמאס. וכולנו זוכרים את האמירה שלך – חטופים זה לא ימין זה לא שמאל, זה ישר.
אני קודם כל לא רוצה להתווכח עם ראש הממשלה. אני רק אומר איך זה מרגיש, בטח ובטח עבור חטופים שמצליחים להיות חשופים לתקשורת, וחלקם בהחלט היו חשופים לתקשורת בניגוד אליי, וזה נתן להם המון.
וכמו שאני אומר למשפחות, בעיקר למשפחות שבאמת בקושי מחזיקות מעמד בסבל נוראי של 681 יום, זה מטורף – כמעט שנתיים מאותו יום נוראי, ורק עליהם אני מסתכל, והעצירה הזאת – אני לא קורא לזה השבתה בכלל – העצירה הזאת של עם ישראל, של כל אזרח ישראלי היום, נותנת המון כוח למשפחה, ואומרת אני לא לבד.
אתה היית מנותק רוב הזמן, אבל בכל זאת בפעמים המועטות במנהרה, כשראית את המאבק הזה, מה זה עושה לחטוף שנמצא במנהרה?
זה נותן כוח אדיר. אנחנו במקרה הצלחנו להבין את זה מהשובים שלנו, שדיברו בינם לבין עצמם, וקצת לפעמים נתנו לנו מידע, זה נותן כוח אדיר. אנחנו מאוד מאוד התרגשנו כשזה קרה. לי באופן אישי גם סיפרו לי שראו את הבנות שלי, ואת אשתי באותן הפגנות, אז זה מאוד מאוד ריגש אותי, אז בכלל נתן לי המון כוח.
זאת הייתה מניפולציה?
כן, מכוונת, אבל רק עצם הידיעה שיש מי שנלחם עבורי בחוץ, זה נתן לנו כוח אדיר, זה מילא אותנו באופטימיות אדירה, ואין לזה שום מחיר. זה שווה עשר ארוחות הכוח הזה. עשר ארוחות של רבע פיתה ביום.
אתה מדבר על ארוחות אלי, וכולנו זוכרים את התמונות איך נראיתם כשיצאת מהשבי, וכולנו הזדעזענו, ואנחנו גם זוכרים איך לפני כמה שבועות שוחרר הסרטון של אביתר דוד.
זה מטורף, זה מטורף. אני רק חושב על עצמי – יצאתי 44 קילו כשהגעתי לשיבא. אני אומר עוד שבועיים שלוש, כמו במצב שהיינו, והייתי בהחלט במצבו של אביתר, זה תמונות מזעזעות. חייבים להביא אותם כמה שיותר מהר. אני באופן אישי, ואני מצטער אם אני באמת גורם לאי נוחות למישהו, אני חושב שזה יהיה נס גדול לראות את 20 החבר'ה שאנחנו חושבים שהם בחיים, לראות אותם פה בחיים, זה יהיה נס גדול מאוד, כי במצב שהם נמצאים זה סכנה מיידית.
זו הרעבה מכוונת שם ואתה זוכר את זה היטב – את ההתעללות הזאת באמצעות הרעבה. בזמן שאנחנו אכלנו קערת פסטה ליום, שהייתה נוראית לכשעצמה, והם אכלו שם שלוש וארבע ארוחות ביום, ואת המתוקים שלהם, ואתה מסתכל עליהם והם פשוט צוחקים לך בפנים, ומנפנפים באוכל הזה, ועוד אומרים לך שהם אוכלים כמוך, והם סובלים כמוך.
אין שם בעיה של מזון ממש?
לפי מה שאנחנו ראינו, עשרות קרטונים של אותו סיוע נכנס למנהרות. מצד אחד זה נורא נורא מכעיס שהם משתלטים על כל הדבר הזה, ואוכלים כמו מלאכים, כשאנחנו באמת מורעבים שם. מצד שני, אתה אומר, טוב שנכנס האוכל הזה, כי יש לך פריבילגיה לבקש משהו אקסטרה, ושאולי ירחמו עליך.
כשיצאת, אחרי 491 יום שהיית שם, לא האמנו שחצי שנה אחרי עדיין נהיה במצב שהם שם.
נכון, פשוט נורא. אני הייתי בטוח, אני הבטחתי לאלון אהל, אמרתי לו – עוד שבוע-שבועיים, אנחנו מתאחדים. ממש ככה האמנתי בזה. לא האמנתי שאפשר עוד לחזור ללחימה, לא האמנתי שאפשר לחזור למצב הזה, שמשאירים שם עדיין את החטופים. האמנתי. הייתי בטוח שזה יהיה מאחורינו באותה עסקה.
ויוסי אחיך עדיין שם.
יוסי אחי, בעזרת השם, אנחנו נביא אותו לקבורת ישראל, מגיע לנו את זה כמשפחה, מגיע לו את זה, מגיע לאשתו, לבן, לבנות שלו, את סגירת המעגל הזאת. המשפחה מאוד מאוד סובלת, ואנחנו מקווים שהסבל הזה יגיע לקיצו מהר מאוד.
אם אלון צופה בך עכשיו – מה היית אומר לו?
שאנחנו עושים הכול בשביל שהוא יחזור, המשפחה שלו נלחמת עבורו, כמו אריות. הם בדיוק כמו שהוא סיפר לי, הם פשוט מדהימים, והם צריכים שהוא יחזיק מעמד, שישתמש באותם כלים של אופטימיות שהשתמשנו בהם במשך הרבה מאוד ימים, ושלא יאבד תקווה, כי אין לנו את הפריבילגיה הזאת. יש מי שנלחם עבורו בחוץ, והוא חייב להחזיק מעמד.
אתה, אני זוכרת שסיפרת לי שכבר היו לכם ממש תוכניות על הרגע הזה שהוא יצא, וכמה הייתם אוהבים לדבר על זה, וכמה זה החזיק אתכם שם.
יש לנו המון תוכניות, ואני מקווה שנממש את כולן, אבל קודם כל שיחזור למשפחה שלו, וקודם כל שיחבק את האחים שלו, ואת ההורים המדהימים שלו, והסבים והסבתות שלו. זה כל עולמו, קודם כל. צריך להבין את זה.
כמה אתה חושב עליו? כמה השבי פוגש אותך?
כל יום. כל יום. כל יום. אתה לא שוכח את השבי לרגע, אתה לא שוכח את האנשים שם לרגע. מצד שני, החיים חזקים מהכול, אתה קם כל בוקר ואתה בוחר בחיים, אבל לא שוכח אף אחד שנשאר שם מאחור.
אבל כשמדברים עכשיו על אפשרות של חידוש הלחימה, כמה אתם רעדתם מזה, כמה?
רעדנו. רעדנו. מעבר לזה שאנחנו רעדנו, אנחנו ראינו את הסימנים עליהם, שכשהעסקאות נפלו, הם היו במצב נוראי, המצב רוח שלהם השתנה, האכזריות שלהם גברה, ואנחנו סבלנו בכל רגע.
וכשאתם שומעים מסביב את ההפצצות, ואתם חושבים שלפעמים זה אולי אותו מבנה שמגיע אליכם
אתה קודם כל מתפלל שאף חייל לא ידרוך בפתח המנהרה שלך, כי ברור לך שבעוד כמה דקות אתה תקבל את הכדור בראש.
הם אמרו לכם את זה, לא היה ספק?
לא היה ספק, זה היה ברור לגמרי. לא סתם היינו קשורים ברגליים במשך כל הזמן הזה, כדי שלא נתפזר באותו רגע. ואנחנו... אני זוכר מהרגע הראשון שפגשנו אחד את השני, חמישים מטר מתחת לאדמה – כל מה שאנחנו אומרים זה שלא יהיה חייל אחד בעזה שלא ידפקו לאמא שלו בדלת ויגידו לה שהבן שלה הוא חלל. זה הדבר שהתפללנו עליו. ואמרנו – רק שאף חייל לא ייפגע. זה מה שהדאיג אותנו.
ואם מישהו עדיין מקווה שיצליחו לחלץ חטופים מתוך מנהרות?
אני חושב שהוא חי באשליה גדולה מאוד. פשוט לא מבין את המצב. לא מבין מה זה מנהרה, כמה היא סבוכה, כמה צמתים צריך לעבור כדי להגיע לאיזשהו חטוף, ואין כמעט סיכוי כזה.