גופתו של החטוף אילן וייס וממצאים של חלל חטוף נוסף, שהוחזקו במשך 693 יום בידי חמאס, הושבו אתמול (חמישי) לישראל ממרכז הרצועה. תהליך הזיהוי של החלל הנוסף עדיין נמשכים, ושמו טרם הותר לפרסום. ל-N12 נודע כי הכוחות עדיין פועלים בשטח. בצה"ל ציינו כי מדובר במבצע חילוץ מורכב וכי המשפחות עודכנו.
"מבצע החילוץ המורכב בוצע על ידי כוחות צה"ל בפיקוד הדרום בשילוב אמ"ן, שב"כ וכוחות מיוחדים", נמסר מצה"ל. "המבצע התאפשר הודות למודיעין מדויק של מפקדת החטופים, אגף המודיעין והשב"כ".
עם פרסום דבר חילוץ גופתו של אילן וייס, ראש הממשלה, שר הביטחון ונשיא המדינה בירכו את הכוחות. נתניהו: "מודה למפקדים וללוחמים שלנו על פעולה מוצלחת, על נחישותם ועל אומץ ליבם". כ"ץ: "מבקש להביע הערכה עמוקה ללוחמים הגיבורים שלנו שמחרפים את נפשם יום ולילה כדי להשיב את כל החטופים - החיים והחללים כאחד".
סיפורו של אילן וייס
וייס נולד בחולון, בן בכור לאמו מיקי (מרים), ילידת הארץ, ובן שלישי לאביו אברי (אברהם), שורד שואה שהגיע כנער מהונגריה. אביו של אילן היה אלמן צעיר עם שני ילדים – עמיר ורביב – וכך גדל אילן לצד אחיו למחצה. בגיל שנתיים וחצי נולדה אחותו הצעירה, אסנת.
בשנת 1992 הגיע אילן לקיבוץ בארי לעבוד בגידולי שדה. בקיבוץ פגש את שירי, בת המקום, שעבדה בחינוך. שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1995, נישאו השניים והקימו את ביתם בבארי. "המשפחה אהבה לטייל יחד, בארץ ובחו"ל, ולנסוע להופעות. אילן אהב במיוחד מוזיקת קאנטרי ואת להקת הריקודים LORD OF THE DANCE ונסע לכל הופעה שלהם בארץ. בחודש אוגוסט 2023 המשפחה טסה לבודפשט, ואילן התרגש למצוא את בית ילדותו של אביו", נכתב עליו בעמוד ההנצחה באתר של קיבוץ בארי.
"בכל מקום התגלה כחבר טוב, עם הומור ייחודי, ישר, חרוץ ומחויב בכל רמ"ח אבריו", הוסיפו בקיבוץ. "בארבע השנים האחרונות היה סגן ראש צח"י (צוות חירום ישובי). גם כאן, בדרכו השקטה, אפשר היה לסמוך עליו בכל דבר. מגיב בצורה מדויקת ומחושבת. תמיד נכון לתת עזרה, מסור, אחראי, בעל ראש גדול, יוצא לכל אירוע בלי פחד, מגיע לכל מקום". אילן היה גיסו של גיל בויום ז"ל, חבר כיתת הכוננות של בארי, שנפל ב-7.10 בהגנה על הקיבוץ.
סיפורה של משפחת וייס בשבת השחורה
בבוקר 7 באוקטובר היו האם שירי, האב אילן והבת נוגה בביתה שבקיבוץ בארי. האחיות מיטל ומעיין היו בבתיהן בשכונת הצעירים של הקיבוץ. כשהתחילו האזעקות הם נכנסו לממ"ד, ומשהתברר שמדובר בחדירת מחבלים, הוקפץ אילן, שהיה סגן ראש צוות החירום היישובי, לפתוח את הנשקייה של הקיבוץ. כשהיריות התקרבו לבית אמרה שירי לנוגה שתתחבא מתחת למיטה. המחבלים נכנסו, פתחו את דלת הממ"ד ולקחו את שירי. נוגה נשארה לבדה, אבל אז הציתו המחבלים את הבית. "העשן חדר לממ"ד, לא נשמתי והבנתי שאני צריכה לעשות משהו. ידעתי שאמות היום, והעדפתי למות מירייה ולא להישרף", היא סיפרה ל-N12. "אז יצאתי מהחלון של הממ"ד".
כשנוגה יצאה החוצה היא ראתה שהקיבוץ שורץ מחבלים ושכל הבתים של השכנים שלה עולים באש. היא רצה לשיחים כי לא הייתה לה ברירה אחרת. "ידעתי שהשיחים לא יסתירו אותי, אבל לא היה שום מקום אחר. הייתי שם עשר דקות, ואז אחד המחבלים מצא אותי ולקח אותי איתו". המחבל לקח אותה לחצר של השכנים, שם היו עוד כ-50 מחבלים אחרים. מאחר שנוגה הייתה אז בת 18 הם היו בטוחים שהיא חיילת והתחילו לתחקר אותה. בני העוולה הכניסו אותה לרכב של אחד מאנשי הקיבוץ. "אני ישבתי מאחור עם שני חמאסניקים, מלפנים היו עוד שניים, ופשוט נסענו לכיוון עזה".
"העדפתי למות מירייה ולא להישרף"
נוגה וייס, שאביה אילן ז"ל נרצח ב-7 באוקטובר
התנאים בשבי היו קשים. המחבלים נתנו להן מעט מאוד מים, רק חצי ליטר היו אמורים להספיק ליומיים. "זה היה לי מאוד קשה. ראינו שלהם יש מים, אבל הם טענו שישראל עצרה כניסה של מים, אז אם להם, גם לנו לא יהיה".
בכל הזמן הזה לא ידעה נוגה מה עלה בגורלה של משפחתה. היא חשבה שאימא שלה נרצחה וגם לא ידעה מה קרה לאחיותיה בשכונת הצעירים של בארי. אבל אחרי שבועיים בשבי, פתאום נכנסה לדירה שבה הן שהו אישה לבושה חיג'אב. "הסתכלתי עליה ופתאום הבנתי שזאת אימא שלי. התרגשנו וזה היה רגע מטורף. אבל מהר מאוד התברר לנוגה שאחד המחבלים הביא את אימא שלה לשם מסיבה מאוד מסוימת. מקץ 50 יום בעזה הודיעו לנוגה ולשירי שהן חוזרות הביתה.
שירי ובתה נגה שבו לגבול ישראל ב-25 בנובמבר 2023, במסגרת הפעימה השנייה של עסקת החטופים. בתחילת ינואר 2024 הודיע קיבוץ בארי בכאב כבד כי אילן נפל בקרב ב-7 באוקטובר, וכי גופתו נחטפה לעזה ומוחזקת בידי חמאס.
"לא חזרנו לשגרה מאז 7 באוקטובר"
מיטל וייס, בתם של אילן ושירי וייס, סיפרה בחודש שעבר ל-N12: "אנחנו מפחדים שהוא ייעלם, יהפוך לרון ארד ולא יחזירו אותו. אחרי כל ההישגים שהשגנו זה הזמן להביא עסקה כוללת עבור כולם. לא הגיוני שבאיראן אנחנו לא מוותרים, בלבנון אנחנו מנצחים את חיזבאללה ורק בעזה מוותרים ומוכנים לעסקה חלקית".
"כמשפחה, לא חזרנו לשגרה מאז השבעה באוקטובר", מיטל מתארת. "זה בא לידי ביטוי בכל תחום בחיים. אנחנו מפונים למרכז הארץ, אני לא בבית ולא עובדת מאז השבעה באוקטובר. אבל אנחנו חייבים לשמור על התקווה שבסוף כל החטופים יחזרו, המילואימניקים יחזרו הביתה ותהיה לנו שפיות".