אחרי החלטת הממשלה לכבוש את העיר עזה וברקע הסתייגותו של הרמטכ"ל אייל זמיר מהתוכנית, 60 אלף צווי המילואים נכנסו אתמול (שלישי) לתוקף. רבבות לוחמים התייצבו בפעם ה-4 וה-5 אחרי שכבר עשו מאות ימי מילואים בשנתיים האחרונות, אך לצד המחויבות העמוקה, רבים מהם תוהים לגבי המחירים והתחושות שמי שמקבל את ההחלטות – לא תמיד מספק תשובות.
רס"ר במיל' רפאל בכאש, לוחם שריון בן 26, עלה לישראל מצרפת ב-2010 ושירת כבר מעל ל-300 ימי מילואים. "אני אוהב שחמט", הוא מספר. "בשחמט, כשאתה עושה משחק רע – אתה עוצר, לומד, ופותח משחק חדש. ב-7 באוקטובר פתחנו את המשחק הכי גרוע שאפשר. בעיניי ההחלטה לכבוש את עזה היא לא נכונה – היא מסכנת חיילים, מסכנת חטופים, ולא יעילה לטווח הארוך. הגיע הזמן לעצור, לחשוב מחדש, ואז לפתוח משחק חדש – הרבה יותר טוב".
רס"ר במיל' יאיר וייגלר, לוחם שריון בן 29 מהמושב בר גיורא, משתף בדילמה. "צד אחד אומר לנו – תסרבו. אתם פראיירים, אתם כבר מאות ימים עושים את זה. הצד השני אומר – תלכו בכל מחיר. ובאמצע נמצאים אלפי מילואימניקים שקרועים בין אהבה אדירה למדינה לבין הרצון לנצח".
המילואימניקים שחוקים. הם לוחמים מסורים ששירתו כבר מאות ימים וכעת נדרשים שוב פעם לכבוש את עזה. הם מתייצבים כאמור בפעם ה-4 וה-5 תוך שהם יודעים שהרמטכ"ל התנגד להחלטת הקבינט וקרא לה "מלכודת מוות". הם לא יעלו על דל שפתיהם את המילה "סירוב" אך הם מבקשים לעצור לרגע ולהגיד לממשלה: "תקשיבו לנו".
וייגלר מוסיף: "אם ראש הממשלה חושב שזה הדבר הנכון – שיבוא ויסביר. למה זה נכון, מה התוכנית. זה מה שחסר". בבית, בתו הקטנה יהל כבר רגילה שאבא נעלם למילואים, ואשתו שירה מודה שהיא כועסת – "לא על יאיר, אלא על זה שלוקחים אותנו כמובן מאליו. המסירות שלנו מנוצלת, ולא עושים הכול כדי להקל עלינו".
יאיר מציין עד כמה המחירים האישיים כואבים: "המשפחה, שירה אשתי, התלמידים שלי. אני מחנך, עוד שבוע נפתחת שנה. אבל השיעור הכי טוב שאני יכול לתת להם הוא כשהם רואים אותי עולה על מדים". הוא מדגיש את האחדות שבטנק: "יש איתי בחור מ'אחים לנשק' וחבר מאוד טוב שגדל בגוש קטיף. אנחנו מתווכחים – שמאל, ימין – וברגע אחד קופצים לטנקים. כי בסוף, הדבר האחרון שנשאר לנו כמדינה זה צבא העם".
כשממשלת ישראל החליטה על כיבוש עזה, רפאל היה עדיין במילואים. "נתתי הכול, והרגשתי שמזלזלים בזה", הוא מספר. לראשונה בחייו חתם על עצומת מילואימניקים שקוראת להגיע לסיום המלחמה את המלחמה והחזרת החטופים. "אני מתנגד לסרבנות", הוא מבהיר, "אבל חייבים להגיע להסכם דיפלומטי ולצאת מעזה. צריך לסיים את המלחמה הזאת".
סרן במיל' אורי זכאי אור, בן 26 מתל אביב, קצין שריון עשה גם הוא כבר למעלה מ-200 ימי מילואים. אחד הלוחמים שאורי פיקד עליהם בקורס מפקדי טנקים כשנה לפני שפרצה המלחמה היה עומר נאוטרה, חייל בודד שהפך לקצין מצטיין לפני שנחטף ונהרג ב-7 באוקטובר. גופתו עדיין מוחזקת בעזה. "היה לו ברק בעיניים, זו הייתה ציונות אמיתית. מדינת ישראל חייבת להחזיר את כולם – ובטח את עומר", אומר קצין השריון.
"אם הטנק שלי נוסע מעל מנהרה שבה מוחזק חטוף – איך אחיה עם זה? זאת לא תחושה פרטית שלי, אלא של הרבה לוחמים. אנחנו רוצים סדר עדיפויות ברור – החטופים קודם", מדגיש אורי. לדבריו, ההבטחות על "ניצחון מוחלט" כבר נשמעות שחוקות.
יאיר וייגלר מתארגן לסבב נוסף גם חברו מהישיבה רס"ר במיל' צמח דוד שלום, לוחם חי"ר בן 30 ששירת מעל ל-300 ימי מילואים. גם הוא עוזב מאחור שני ילדים קטנים. "אחד הדברים הכי משמעותיים שאני עושה בחיים זה להיות חייל של העם היהודי. אבל זה קונפליקט - בין הרצון לשמור על תושבי ניר עוז לבין האבהות שלי. אני כועס על הממשלה שמעמידה אותנו במלכוד הזה".
צמח לא מהסס להפנות אצבע מאשימה. "כשסמוטריץ' אומר שאין לו אמון – מה אני אמור להרגיש? איך אתה שולח אותי להילחם כשאתה בעצמך אומר שאין לך אמון בהחלטות? אם הדרג לא לוקח אחריות, התפקיד שלנו כמילואימניקים הוא כן לקחת".
כך, מתוך עייפות אך בעיקר מתוך תחושת שליחות, הולכים ומתעצבים קולות חדשים בתוך צבא המילואים. לוחמים שחוזרים שוב ושוב אל החזית, שמסרבים לדבר על סירוב, אבל מבקשים מהמנהיגות: תעצרו רגע, תסבירו, ותתנו לנו כיוון ברור.