לאחר שכל חבריו התפנו מהמושב תלמי יפה שליד אשקלון בשל האזעקות והמצב הביטחוני, עידו בן ה-9 שהוריו החליטו לא להתפנות - נשאר לבד. הוא מיעט לצאת מביתו, ולרוב שיחק במחשב, עד שיום אחד חיילי המילואים שנמצאים עם המחלקה שלהם במושב ראו אותו מחוץ למגרש הכדורגל שבו שיחקו והזמינו אותו להצטרף. החיילים התפלאו לראות ילד במקום, מאחר ורוב המושב התפנה - אך החיבור בין הילד לחיילים היה מיידי.
בפוסט שהעלתה רות עפרוני, אימו של אחד מחיילי המילואים, לעמוד הפייסבוק שלה, היא מספרת את הסיפור המרגש על החיבור בין החיילים לעידו, כפי שבנה סיפר לה. יום אחרי שהחיילים הזמינו אותו לשחק איתם, עידו הכריח את אימא שלו יוליה להעיר אותו מוקדם בבוקר כדי להשתתף במסדר הבוקר שלהם, לפני שהם יוצאים לפעילות. החיילים שהבחינו בו עומד שם לידם החליטו לתת גם לו מספר ברזל. עידו עמד כמו כל שאר החיילים ואמר בתורו וברצינות רבה את המספר "12".
החיילים הבינו שעידו רוצה להיות בחברתם ולעזור בפעילות, אז הם נתנו לו גם אחריות, להיות אחראי על התיק הרפואי שלהם שלא ילך לאיבוד. בהמשך הפרמדיק של היחידה גם הראה לעידו מה יש בתוך התיק ולימד אותו על המכשירים השונים ועידו גם נשאר למפגש תיאום עם צוות עוקץ שהגיעו עם הכלבים שלהם.
וכך, כל יום עידו התייצב לאימון הכושר של המחלקה. מדי ערב, כשהתושבים שנשארו בתלמי יפה ארגנו ארוחות הערב במושב עבור החיילים ששמרו עליהם, עידו הצטרף גם לארוחה. הוא עזר להם עם הציוד, סידר להם אותו לפי מידות והשתתף איתם בפעילויות הספורט השונות. האזרחים והחיילים נכנסו אלה לחיים של אלה - ועידו מצא לעצמו משפחה נוספת.
"לא עזבנו את המושב כי אנחנו כמשפחה מצליחים לצד כל הטירוף לקיים שגרה שפויה ומרגישים ביטחון בבית שלנו גם בעת מלחמה", מספרת יוליה, אימו של עידו, על ההחלטה שלא לעזוב את היישוב. "יש לנו גם כלבה גדולה שבתי מלון לא מסכימים להכניס, ואנחנו אוהבי חיות, לכן זה לא היה בא בחשבון מבחינתנו לעזוב. בנוסף, יש מבוגרים שנשארים ביישוב וצריך לדאוג להם לתרופות ולאוכל. אנחנו קהילה מאוד חזקה ומגובשת אנחנו מכבסים מדים של חיילים מכל האזור ועושים ארוחות שישי משותפות. אלו דברים קטנים ומשמעותיים על מנת לקיים שגרה".
"מאחר וכל החברים של עידו עזבו להתרענן עם משפחותיהם מחוץ ליישוב, עידו היה צריך להעסיק את עצמו וכשהוא ראה את החיילים העיניים שלו נצצו", מספרת יוליה. "גילינו צוות של מילואימניקים שנתנו לו יחס כל כך חם ותשומת לב ונוצר ביניהם קשר מדהים. הוא היה איתם בפעילות מבוקר עד ערב ואני כאימא הייתי רגועה שהוא איתם באימונים. הם לגמרי אימצו אותו והם היו אחראיים".
"הם הכניסו לחיים שלנו אור וחיים, וביטחון"
לפני מספר ימים ובהתרגשות גדולה המחלקה אף העניקה לעידו בטקס חגיגי את סמל היחידה. "הוא התרגש נורא". החיילים נאלצו לעזוב את היישוב אתמול, אבל לפני כן הם נפרדו מעידו באופן אישי. "שניים מחברי היחידה שממש התחברו אליו גם מסגרו תמונה שלהם והעניקו לו במתנה. זה היה עצוב מאוד, הוא לא הפסיק לבכות כשהם הלכו".
"הם היו צוות מדהים של אנשים עם דרך ארץ, ממש 'ישראל היפה', והכניסו אור למושב שלנו", מסכמת יוליה. "לצד זה שאנחנו קהילה מלוכדת ומתורגלת לתקופות מאתגרות, הם הכניסו לחיים שלנו אור וחיים, וביטחון, שהיינו אסירי תודה על זה ושמחתי לראות את עידו מנצח על הסיטואציה ומקבל החלטות, ומתנדב לעזור להם - כי אלו הערכים שאליהם אנחנו מגדלים את הילדים ביישוב, ערכים של נתינה וקהילתיות, וראיתי שזה עבד איתו והייתי גאה בו. ככה הייתי רוצה לראות כל ילד שעוזר ונרתם".
"אני יודעת שזה נשמע כמו סיפור על מחלקה שאימצה ילד", מסכמת רות בפוסט שלה שמספר על החיבור ביניהם. "אבל למעשה זה סיפור על ילד שאימץ מחלקה וכל יום הוא מזכיר להם בשביל מי הם נלחמים ולמי הם מתגעגעים".