באופקים, עיר של 50 אלף תושבים, נרצחו 49 אזרחיות, אזרחים ואנשי כוחות הביטחון בידי מחבלי חמאס המתועבים. הסימנים מהקרב בשבת בבוקר שניהלו תושבי אופקים וכוחות המשטרה, מעידים על התושייה והגבורה האדירה שהצליחו להדוף אסון גדול עוד יותר.

ישראל במלחמה - סיקור N12

טלי חדד בת ה-48, גננת במקצועה, ואמיתי אוחיון בן ה-25, סטודנט למדעים ביו-רפואיים, הם שניים מתושבי אופקים שהבינו ראשונים שאין עזרה בדרך, ושחיי המשפחות והקרובים אליהם תלויים בהחלטות שהם עומדים לקבל באותם רגעים. הם שניים מהתושבים הרבים שברגע האמת - הפכו לכוח חילוץ פצועים תחת אש. "המחבלים הגיעו לפה מוכנים ומאורגנים", סיפר אביתר. "יש רק דבר אחד שהם לא ידעו שאליו הם מגיעים - והוא תושבי אופקים שיצאו להילחם". 

גיבורי
תיעוד מתוך הקרבות בשכונה

"פתאום שומעים יריות. איתמר הבן שלי רץ לחדר ולקח את הנשק שלו. לא חסמתי אותו - אישרתי לו לרוץ ולעשות את תפקיד חייו", שחזרה טלי. "אני מיד נעלתי נעלי ספורט ופשוט פתחתי את הדלת ויצאתי בעקבותיו". טלי אמרה שכולם בשכונה יצאו החוצה, אף אחד לא נשאר בבית: "יחפים או עם נעליים, כולם רצו לקרב".

אמיתי הצטרף לקרב שהתנהל ברחוב התמר שבשכונת "מישור הגפן", והתחיל לטפל בפצועים. הוא סיפר שלא היה איך לפנות אותם - הכוחות הרפואיים אפילו לא התקרבו לאיזור. באומץ רב הוא העלה 3 מהפצועים לרכב של יחידת הימ"ס, ופינה אותם למחסום משטרתי בצומת גילת. במקביל, טלי חיפשה את בנה איתמר. ברעש היריות והפיצוצים היא שמעה קריאות לעזרה. "אנשים צועקים מהחלונות ואמבולנס לא מגיע - אין מישהו שמציל פה", תיארה. "אז אני מתחילה לפנות פצועים".

טלי חדד
טלי חדד
גיבורי
תיעוד מתוך הקרבות בשכונה

ברגע מסוים, טלי מזהה את בנה שרוע על המדרכה, פצוע. "הוא מסתכל עליי ושואל אותי: 'אימא, מה את עושה פה?'", סיפרה. איתמר הועלה לרכבה ובאותו הרגע טלי החלה לנסוע לכיוון מד"א במהירות. כשהגיעו, הסבירה לבנה בקור רוח ובנחישות שהיא תצטרף אליו אחר כך, כי היא חוזרת לאסוף עוד פצועים. שעות ארוכות שהם המשיכו לצאת ולהיכנס לעיר, לא מהססים לרגע לחזור לתופת. גם אמיתי, שידע שגם אביו ואחיו יצאו לקרב, נשאר ממוקד בהצלת כמה שיותר חיים. 

"אופקים - אני מצדיעה לה"

זה סיפור על שכונה שהתעוררה בוקר אחד לגיהינום והפכה לצבא של לביאות ואריות. בתעצומות נפש שעוד יילמדו בשיעורי ההיסטוריה - תושבי אופקים הצליחו להציל את הבית. "קברנו פה חניכים מתנועת הנוער, שכנים שגדלנו איתם ביחד, חברים. גם את אבא שלי ואת אחי", התוודה אמיתי בכאב. טלי הוסיפה: "כל בוקר כשאני פוגשת את איתמר, אני מנשקת אותו, ללא מילים - לשמור עדיין על הרוח. אבל אופקים - אני מצדיעה לה".