"אני ישנה ואז מתחילה לשמוע צבע אדום בנתיב העשרה. משהו בבטן הרגיש לי לא טוב. אני מיד קמה, מתלבשת, ולוקחת את המפתחות של החמ"ל. פותחת את הדלת ושומעת ירי", כך התחיל בוקר 7 באוקטובר של שגית לוי גלפרב מקיבוץ ארז. ב-6:34 היא כבר שולחת על דעת עצמה הודעות לקהילת הקיבוץ: "היכנסו לבתים, תישארו סגורים, תורידו תריסים, כנסו לממ"ד עד הודעה חדשה".
בדיעבד, ההחלטה הזו של שגית כראש צוות החירום היישובי היא מה שיציל את הקיבוץ. עם הישמע האזעקות כולם מיד נכנסו למרחבים המוגנים. חברי כיתת הכוננות לקחו מכשירי קשר שיעזרו להם לדווח על כמות והימצאות המחבלים, ולהקפיץ את החברים מהקיבוץ הסמוך, אור הנר. בינתיים, היא כבר הגיעה לחמ"ל הקיבוצי.
"יש עשרות מחבלים על הגדר, חילופי ירי בלתי פוסקים. אנחנו שומעים הכל ברשת הקשר", סיפרה גלפרב לראשונה על מה שאירע באותה שבת שחורה. "אנחנו שומעים את הזעקות לעזרה של כיתת הכוננות, על זה שאין תחמושת ואין ירי, ואיפה לעזאזל הצבא. אין צבא ואין אף אחד".
חברי כיתת הכוננות התאספו באנדרטה לזכרם של לוחמי הפלמ"ח שנמצאת בנקודה גבוהה בקיבוץ, וממנה הבחינו בחוליות המחבלים המתקרבות. "אני שומעת בקשר שבית קיבל טיל RPG, ואחרי כמה דקות מגיעים אליי לחמ"ל בעל הבית ואשתו, ושני הילדים שנפצעו. אני בלי עזרה רפואית. אני מתקשרת למועצה, ואומרת להם: 'אני צריכה עזרה'. הם השיבו: 'שגית, את לבד'. אני מתקשרת לצבא, וצועקת: 'תעלו מסוק קרב, הם צולפים בנו, הם פוגעים בנו'. אין עם מי לדבר. אני לא יודעת להסביר את התחושה של להיות לבד".
האינסטינקט הזה של לקום מתחושת בטן ולפתוח חמ"ל - אני לא יודעת מאיפה הוא הגיע
שגית לוי גלפרב, יו"ר צח"י קיבוץ ארז
בזמן שהיא בחמ"ל, הטלפון שלה לא מפסיק לצלצל בבקשות לעזרה. חברי כיתת הכוננות נלחמים במחבלים שעל הגדר, מעטים מול רבים. אחד מחברי הכוננות היה אמיר נעים, שנהרג בקרב בזמן שנלחם במחבלים במשך שעתיים. הוא השאיר אחריו את שחר – בחודש החמישי להריונה.
"המצב היה יכול להיות אחרת, המחבלים היו יכולים לקפוץ מעל הגדר ולהיכנס לתוך הקיבוץ", סיפרה. "האינסטינקט הזה של לקום, מתחושת בטן לפתוח חמ"ל, אני לא יודעת מאיפה הוא הגיע".
אירוע רודף אירוע, הכול עובר דרכה. ואז משום מקום מגיעים לחמ"ל שני נערים. בן ומאי, שני תיכוניסטים ממושב גיאה שהגיעו למשמרת אפיית בוקר בבית הקפה של הקיבוץ. למרות שבחוץ הירי בלתי פוסק, שגית מחליטה להוציא את השניים מהחמ"ל והם רצים לעבר ביתה, תוך שהיא מגינה עליהם בגופה. שם היא סוגרת אותם בממ"ד, יחד עם הילדים הפרטיים שלה.
"הרגשתי שבכל רגע המחבלים עומדים להגיע לחמ"ל והלך עלינו"
מאי לוי, עובדת בבית הקפה בקיבוץ
"אני מתחילה להבין שאנחנו במלחמה, זה לא סתם עוד רצף אזעקות שאנחנו מכירים", סיפרה מאי על הרגעים הראשונים. "אני שומעת בקשר בחמ"ל שחברי כיתת הכוננות בקרב מול 30 מחבלים שנמצאים ממש 300 מטר מאיתנו, ושחסר להם תחמושת, ושהם מבקשים כוח מהצבא, והצבא לא מגיע". עוד הוסיפה: "הרגשתי שבכל רגע המחבלים עומדים להגיע לחמ"ל והלך עלינו, כי גם בסופו של דבר אף אחד לא היה חמוש".
"הייתה נקודה שכבר התחלנו לכתוב הודעות למשפחה. חשבנו שזה הסוף", סיפר בן. "התחלנו לכתוב שאנחנו אוהבים אותם, הייתי בטוח שזה הרגעים האחרונים שלנו".
ואחרי כל זה שגית מסרבת להיות גיבורה, למרות שבזכות התושייה שלה קיבוץ שלם שנכנס לממ"ד ניצל, היא מציינת שלא הייתה שם לבד. 40 יום אחרי אחרי אותן שעות דרמטיות, שגית עדיין דואגת. בנה גויס למילואים בגזרה הצפונית, ויש לה עוד שתי בנות בשירות חובה.