ביום שבת, בשעת בוקר מוקדמת, הגענו כבר לכניסה לעיר שדרות. מחסום צבאי הוצב מכל הצדדים של העיר וחסם את הכניסה. זה היה זמן קצר אחרי תחילת המתקפה, ושמענו כל הזמן קולות ירי מתוך העיר ומהקיבוצים הסמוכים בעוטף עזה. במקביל התרעות בלתי פוסקות של צבע אדום וכל הזמן בומים וצעקות, אווירה של מלחמה וכאוס מטורף. אף אחד לא הבין באותן שעות באמת מה קורה, איש לא שיער כמה נורא המצב - וממדי האסון העצום עדיין לא היו ברורים.
כל הכניסות לעיר, שהפכה לשדה קרב, היו חסומות. אמרתי לעורך שלנו 'אני נכנס לעיר' - החלטתי לנסוע דרך השטח, דרך השדות. לאורך כל הדרך ראיתי אנשים בתוך הפרדסים - מבלי לדעת אם אלו מחבלים או לא. ראיתי עיתונאי מכלי תקשורת אחר, דיברתי איתו בטלפון, שנינו נכנסנו דרך השדות - וכל הזמן קולות של צרורות ירי, פיצוצים מטורפים ועשן שעולה מכל המקומות. בין שברי המידע שמצליחים ללקט, עולה כי יש הרבה מאוד חוליות של מחבלים שמסתובבות בעיר ובמרחב.
הגענו דרך השדות לעיר הנצורה, עיר במצב מלחמה - צרורות ירי מכל כיוון, בלגן גדול ועיר שהולכת ומתה. כוחות רבים מאוד של צבא, משטרה ומג"ב פועלים בשטח לצד יחידות מיוחדות. ככל שנכנסים לתוך העיר התמונה ברורה וקשה: ערימות של גופות, וגם הרבה מאוד תאונות דרכים, רכבים שהתנגשו אחד בשני ובקירות בניסיון להימלט. וכעת אנשים מוטלים במכוניות או על הרצפה, אנשים שברחו ונורו על הרצפה. היו קליעים בכל מקום וריח שרוף - מהמכוניות עלה עשן, הכול קרה ממש עכשיו. הכביש בתוך שדרות היה חסום גם בגלל הגופות וכלי הרכב. זה היה נראה כמו חזיון מעולם אחר, ממדינה אחרת, אירוע קשה מאוד שאי אפשר להכיל.
הגענו לצומת הכניסה השני לשדרות, וגם שם עוד גופות על הרצפה - וגם הרבה מאוד גופות של מחבלים, לצד הטרקטורונים והטנדרים של חמאס שפזורים בכל מקום. התושבים מסתגרים בתוך הבתים, חלקם קצת הוציאו את הראש מהחלון כדי להבין מה קרה אבל הייתה המון דיס-אינפורמציה ואף אחד לא הבין את הממדים. אחרי שהגעתי לעיר אמרו שיש 22-20 הרוגים. אני התקשרתי לעורך המהדורה ואמרתי לו "תשמע אין 22 הרוגים, אני בעצמי ראיתי פה עשרות גופות. תעלו את המספר, תגידו שעדיין לא ידוע, אל תגידו 22".
במקביל אתה כל הזמן שומע את היריות, שומע על היתקלויות עם מחבלים, כל הזמן קורים דברים. העיר שנגלית לנגד עינינו הרוסה, שבורה ומדממת - נזק עצום למבנים, לקירות, לכיכרות, לכבישים, דממת מוות וצרורות של יריות - אתה מרגיש כאילו נכנסת לג'נין.
התחלנו שידור ועברנו לנקודה אחרת ליד תחנת המשטרה. באזור 12:00 הבנו שמחבלים נכנסו לתוך תחנת המשטרה, ואז חזרנו לתוך העיר בפחד גדול ובחוסר ידיעה איפה יש או אין מחבלים. בכל שעות היום התנהל בתחנת המשטרה קרב מטורף, ירי בלתי פוסק, בומים, אמבולנסים שמפנים כל הזמן פצועים והכול קורה לידינו. גם הטנדרים של חמאס היו ממש שם לידינו. לאחר שעות מפקד מחוז הדרום אמיר כהן הורה לפרק את התחנה הזו ולהרוג את עשרת המחבלים שהתבצרו בה.
בקרב על התחנה נפלו שישה שוטרים שנהרגו. הקרב הזה היה אירוע משוגע שאין דרך להסביר אותו כדי שאנשים יבינו. לוחמים ושוטרים נלחמו בטירוף ובחירוף נפש, כל הזמן הגיעו כוחות תגבור, הרבה אנשים שהתגייסו ללחימה. בסוף השבוע תחנת המשטרה החדשה בשדרות נחנכת במקום אחר, ליד מכללת ספיר, כי הקודמת הושמדה לחלוטין באותו קרב.
רוב התושבים כבר ברחו משדרות, עשו הכול כדי לצאת ממנה. עיריית שדרות הוציאה באופן מרוכז באוטובוסים את תושבי שדרות לבתי מלון בים המלח במסגרת תוכנית "משב רוח". כעת אין כמעט תנועה, העיר עצמה עיר מתה, עיר רפאים. מי שנשאר בה, נותר בתוך הבית.
המראות הקשים מיום תחילת המלחמה עדיין נמצאים בכל פינה. רק ביום חמישי העיר התחילה לנקות את הזבל ולנסות לסדר קצת. כלי הרכב השרופים והמפויחים פונו יום קודם לכן. גם הגופות היו מוטלות ברחבי העיר שעות ארוכות, במראה שקשה להוציא מהראש.
מי שעדיין נמצא כאן מנסה להבין איך העיר הזו תוכל לחזור להיות רגילה, עיר שאנשים חיים בה וגרים בה. לא ברור אם זה בכלל אפשרי. התושבים ששוחחתי איתם משמיעים תחושות קשות של חוסר ודאות - ומרגישים שהמדינה הפקירה אותם, שכחה אותם, זרקה אותם לפח.
מבחינתם, הכתובת הייתה על הקיר: במשך זמן רב התושבים התריעו וביקשו עזרה, כאשר הירי והשיגורים נמשכו מעת לעת וגם ההפרות על הגדר שהלכו וגברו בשבועות האחרונים. נדמה כי לאיש לא היה אכפת מהסבל היום-יומי שהיה מנת חלקם של תושבי שדרות בתקופה שקדמה למלחמה: התושבים זעמו וביקשו סיוע, אך הפוליטיקאים עסקו בדברים אחרים.
העיר כרגע מרוסקת ושבורה כפי שלא הייתה מעולם. התושבים לא יודעים אם הם יכולים לחזור אליה, אם הם בכלל רוצים, ואיפה ימשיכו את חייהם. כל תחושת הביטחון האישי שלהם התפוגגה לחלוטין באותן שעות בוקר מוקדמות בשבת, כאשר ראו פתאום טנדרים של חמאס בלב העיר בלי צבא או משטרה ומסביב. וזהו הסיפור של שדרות כעת, ומכאן והלאה.
