מאז השבת השחורה ב-7 באוקטובר, כוחות הסדיר והמילואים נמצאים כבר שלושה שבועות בלב העיר עזה. יחד עם צנחנים, עברנו את הגדר אל שטח הרצועה - נכנסנו דרך פרצה שהחמאס פתחו כשנכנסו לישראל בזמן המתקפה. המשימה - השלמת הכיתור סביב בית החולים אל-קודס לקראת פשיטה פנימה. מהדרך, אנחנו רואים את הנהירה דרומה של כל האזרחים עם דגלים לבנים מורמים; נשים וילדים, תושבי הרצועה, שעדיין נשארו בצפון ועושים את דרכם דרומה, וצה"ל מאבטח אותם.
תחילה הגענו לשכונת רימאל ההרוסה בהאמר - מה שמעיד על הביטחון של הכוחות בשטח. "יש מרחבים שאפשר לנוע בהם ברכבים קלים, יש מרחבים שפחות", מציין מפקד חטיבת הצנחנים, אל"מ עמי ביטון. אנחנו מתקדמים מזרחה, בקרב ההתקפי בסמטאות וברחובות, עד לשכונות תל אל-הווא. "ככל שאנחנו מתקדמים ופותחים את שטח הפנים שלנו - ככה המחבלים הולכים אחורה", מסביר המח"ט. בסביבתינו היו מאות מטענים ובתים ממולכדים.
אפשר לראות את שיתוף הפעולה בין הכוחות בשטח כל הזמן, 9-D חושפים את השטח, חושפים פירים של מנהרות ומאפשרים לכוחות להיכנס ולחקור, לטנקים שיורים ירי כל הזמן כדי לאבטח את הכוח. בשטח אנחנו פוגשים חוליות קטנות של שניים-שלושה פעילים, בחלק מהפעמים אנחנו מצליחים להרוג אותם, בחלק מהפעמים הם מצליחים לפגוע - ולברוח.
עם הגיענו לסביבת בית החולים, אנו נעמדים בפני מתקן צבאי של חמאס העומד בסמוך אליו, ומבינים את הקשר ביניהם. "הסיכוי שיש שם חטופים הוא קיים", אומר מפקד גדוד 202, סא"ל אלמוג רותם, על בית החולים. עלינו לדלג מהר עם הכוחות בפתיחת הציר, כי יש במקום איום גם של צלפים וגם של תצפיתנים כל העת. לכן בזמן שמאבטחים אותנו מסביב, אנחנו רצים יחד עם הכוחות מהר, לעבר היעד הבא.
החיילים והמפקדים נושאים כל הזמן את המראות הקשים של 7 באוקטובר, מבטיחים לעצמם לא לשכוח. "התחושה הזאת שאיחרנו ליוותה אותנו מהרגע הראשון", אומר מ"פ בסיירת צנחנים, רס"ן במיל' אור. הוא מוסיף, "ימים מאוד קשים, להסתובב בין היישובים, יישוב אחרי יישוב, לראות את המחזות, ואני חייב להגיד שזה הדלק שלנו".
רבים מן הלוחמים הם אבות צעירים, אבות טריים, חלקם אף מחכים לילדם שעתיד להיוולד ממש בקרוב. כזה הוא למשל מפקד סיירת צנחנים, סא"ל עמית מדלסי. "אני מתגעגע למשפחה, לילדה הקטנה, לזאת שעוד מעט מגיעה", הוא משתף. אשתו שחר כבר בחודש תשיעי - והוא נמצא בלב הלחימה, בעזה, ומקווה להגיע ללידה. "ננצח קודם, ואז", הוא מדגיש. כולם, ללא יוצא דופן, מברכים על ההזדמנות למסור דרישת שלום לאהוביהם בארץ.
בין כל הגברים הלוחמים אנו מוצאים את האישה היחידה בכוח, קצינת הרפואה של סיירת צנחנים, סגן שי. "חלמתי לעשות שירות משמעותי וכשהתגלגלתי למסלול של לימודי רפואה, הבנתי שזה המקום", היא משתפת. "החבר'ה גם נותנים לי להרגיש משמעותית וזה כיף". כשהיא נשאלת אם הייתה לה דילמה להיכנס לעזה - היא עונה: "לא הייתה שאלה".
במרחב אנו מזהים גם פיר של חמאס. "זה פיר טקטי, שבסוף יוצאת ממנו חוליה, מבצעת את ההתקפה שלה וחוזרת פנימה", מסביר המח"ט. לדבריו יש באזור לא מעט פירים כאלו - שרובם כבר הושמדו בידי צה"ל.
היום כבר אפשר לדווח שהפשיטה על בית החולים הושלמה, אבל בזמן הפעולה של הכוח, עדיין היו מחבלים במקום שהסתתרו למטה והגיחו מדי פעם. כוח הצנחנים חיסל מחבלים שפעלו בסביבת בית החולים ובתוכו, וחשפו אמצעי לחימה רבים. בפעולה הזו נפל סרן שלמה בן נון, בן 22 ממודיעין, סגן מפקד פלוגה בגדוד 202.
עם המראה הסוריאליסטי של טנקים על חוף הים של עזה בשקיעה, אנחנו נפרדים. חוזרים הביתה והם ממשיכים להילחם. כשנשאל איפה ניפגש עוד שנה, המח"ט משיב בביטחון: "באחד מיישובי העוטף, כשהשדות יחזרו לצמוח, והילדים יחזרו לגנים. נסתכל על עזה והעיר הזאת תיראה אחרת, עם הרבה ביטחון והרבה שקט. וזה מה שאני מאחל לכל עם ישראל".