הרבה סיפורי גבורה התרחשו בשבעה באוקטובר, אבל הסיפור של אורן, תושב העוטף ותת אלוף במילואים, עוצמתי ויוצא דופן במיוחד. לוחם אחד שעם הרבה אומץ ותושייה הפך קבוצת אזרחים ושוטרים לפלוגה והציל את החיים של עשרות צעירים שבילו במסיבה.
תא"ל (מיל') אורן הוא מנהל הלחימה באוגדת עזה, הוא מכיר את הגזרה בעיניים עצומות. בשישי הוא עוד תכנן באוגדה תרגיל להמשך וחזר לחגוג את שמחת תורה עם משפחתו. "בבוקר אני שומע את מטח הרקטות, מבין שזה מטח מסוג אחר, גם אומר רגע, אין פה שום מודיעין שאני מכיר", הוא מספר. "מעיר את אשתי והילדים ואומר להם: 'זה הפשיטה. תסגרו את הבית', אני אומר לבן שלי: 'תעלה על מדים'".
אורן ובנו החייל יוצאים לחמ"ל האוגדה ומיד נתקלים במחבלים. "נוסעים, שומעים ירי מקלעים ברקע, רקטות לא מפסיקות ליפול. מדווחים לאוגדה. ראינו כמויות של רכבים. צעקנו להם: 'רוצו לכיוון השדות'. לצערי ראיתי כמה צעירות הרוגות. בעצם עושים קרב השהיה בין המכוניות. תוך כדי מצטרפים אלינו שני שוטרים".
"יש ירי מטורף, אר-פי-ג'י, מחבלים מתקדמים לעברנו, במרחק של שש מכוניות קדימה אלינו", מתאר אורן. "אני כבר מוריד את הדרגות, שמתי בכיס, אמרתי 'שמע ישראל' בשקט ואמרתי שאם אני הולך, אז לפחות שלא ייקחו איתם קצין בכיר, שלא ידעו שהם הרגו קצין בכיר. באותן שניות אני חושב על יאיר. אני אומר, מילא אני, ליאיר יש תינוקת בת שלושה חודשים".
בשלב הזה נעצר לידם רכב עם שוטרים. אורן ובנו נכנסים אליו והם נעצרים 200 מטרים לאחר מכן כשהם נתקלים בטנק של כוחותינו שנוסע ולפתע נעצר. "אני רואה את הטנק ממש פה, על הציר", הוא מתאר. "זה הטנק שדרס חלק מחוליית המחבלים ונורו עליו אר-פי-ג'י. הנהג נסע עד שהוא איבד את ההכרה. אני חושב רגע בראש איך אולי אני אנסה להפעיל את הטנק, אבל ראיתי שהוא חטף אר-פי-ג'י ואי אפשר, אמרתי, נוריד את המאג".
"זיהיתי תלולית ואמרתי - אנחנו נהיה פה", הוא משחזר. "מכאן המחבלים באו לאורך כל הלחימה. שני השוטרים מימיני, אני אומר להם: 'אתם מאבטחים לאחור', כדי שתהיה לנו הגנה היקפית 360. ככה למעשה אנחנו מנהלים את הקרבות. ראינו פה ושמענו את כל הטבח. פתאום מגיעים אזרחים ואני אומר להם: 'חבר'ה, בואו, בואו', ומתחילים להתרכז אזרחים ליד הטנק".
כ-50 ניצולים מהמסיבה מגיעים בריצה, מתאספים סביב הטנק, ליד אורן, בזמן שמאות מחבלים מסתובבים ברכבים ואופנועים, רצים בשדות ויורים במי שרק אפשר. חמישה שבועות אחרי השבת הטראומתית, אורן פוגש לראשונה את אחד השוטרים איתו נלחם ואת ניצולי המסיבה עליהם הגן.
"כשהגעתי אליו, הוא אומר לי: 'מי מפקד?'", נזכר חנניה בנימין, שוטר בתחנת רהט. "אמרתי: 'אני מפקד, קפצנו מהבית'. הוא אומר לי: 'יש לנו פה פצועים ויש לנו אזרחים, אנחנו צריכים לשמור עליהם'".
"אני רואה חוליה של שלושה מצד שמאל, שניים מצד ימין והרגנו אותם", מתאר אורן. "אמרתי לשוטרים: 'לכו, תביאו מהם נשק ארוך'. למעשה הטלפון הזה זה מכשיר קשר שאני מתקשר איתו מול האוגדה. באיזשהו שלב הוא הולך להיגמר לי, אני אומר להם: 'תקשיבו, אתם חייבים לחפש לי מטען גלקסי ברכבים'. באמת מוצאים, שמים אותו ואני אומר להם: 'אוקיי, יש לנו עוד זמן קשר'".
"אני מדבר עם האוגדה, אם יש מסק"ר או כוח לשלוח אליי. אני שולח את המיקום בטלפון של הוואטסאפ. מתקשר אליי קמ"ן, 'אני פה מעליך עם מסק"ר'. מסק"ר, קשה לו מאוד לזהות כי זה מחבלים שיוצאים כל הזמן חצי על אזרחי וחצי על מדים, וגם אזרחים שלנו. הוא נמצא מעלינו והמחבלים לא מגיעים. זה נתן לנו לפחות חצי שעת חיים.
עדן סבג, ניצולת המסיבה, מספרת: "אורן הכניס ממש ביטחון למרחב. אני בכלל חשבתי שאתה גם חייל רגיל, כי לא היו דרגות. לאט-לאט כל אחד לוקח את תפקידו, כל אחד יודע מה הוא עושה, נהייתה תחושת ביטחון מסוימת למרות מה שקורה בחוץ".
השעות נוקפות, הלחימה גוברת, הכדורים שורקים. חלק ממשתתפי המסיבה נפצעים ומתחילים לאבד דם. "אחד טיפל בשני שם בצורה מעוררת הערכה והשראה", מספר אורן. "בהמשך יש ארבעה עזתים שהם ככל הנראה בוזזים. מי שאין לו תעודה, אוזקים אותו".
יש רגע אחד שכולם לא שוכחים. הקבוצה כולה מתחילה לצעוק ביחד לשמיים "שמע ישראל". "50 איש, חלק פצועים ותוך כדי את שומעת פגיעות בטנק של ירי, אר-פי-ג'י", נזכרת סבג. "כל רגע שיש בום, את עוצמת עיניים ואת מקווה שאת עוד פעם חיה. אז זה פשוט 'שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד'. פשוט עם כולם וזה היה עוצמתי נורא".
למרות נקודות האור הרבות הללו, תחושת הכישלון צורבת. אורן, שעבד במשרד ראש הממשלה, נחשב לחוקר מומחה לביטחון לאומי וחבר בתנועת "הביטחוניסטים", הופתע באותה השבת, אבל לא לגמרי.
מה זה אומר "הפשיטה"?
"אנחנו הרי במוכנות שלנו, יש לנו תרחישים שאנחנו מתכוננים אליהם. אחד התרחישים, בעצם תרחיש הייחוס שמפקד האוגדה הגדיר, זה פשיטה בהפתעה. שתיים, ארבע, שש פשיטות במקביל. כשאומרים פשיטה זה פחות או יותר פלוגת נוח'בה. בגדול זה כמאה לוחמים".
אז היה תרחיש שייכנסו 600 מחבלים לשטח ישראל?
"אולי בתרחיש הקיצוני ביותר. בשבת היו כמעט 3,000 מחבלים, שזה אירוע מסוג אחר לגמרי".
אם היה תרחיש בהפתעה שיכולים להיכנס 600 מחבלים, למה באופן תמידי לא הייתה מוכנות לתרחיש כזה?
"הערכות המצב ככל שאני מבין לא הביאו לזה שהולך להיות עכשיו משהו. גם אם הולך להיות עכשיו משהו, הוא לא הולך להיות בסדרי גודל כאלה. נכשלנו, לא עמדנו במשימה שלנו. אנחנו כאוגדה, אנחנו כפיקוד, אנחנו כצה"ל, אנחנו כמדינה".
אתה חלק מהקונספציה?
"לא. אני בכל תפקידיי שאני לא יכול לפרט, לא רק בצבא, התנגדתי למהלכים הללו. כשהייתי אזרח כבר, למעשה לא בתפקיד, הוצאתי על זה ניירות הכי מסודרים שיצאו אי פעם לדעתי. פעלתי עם חבריי, לנסות להשפיע בצורה אחרת".
מיד אחרי שאורן סיים להילחם באזור המסיבה, הוא נסע לחמ"ל להמשיך לנהל את המלחמה. ארבעה ימים לא אכל, לא ישן, נשאר דרוך וממוקד במשימה. רק אחרי שתמונת הקרב התהפכה, התחיל לעכל את מה שעבר ואת הנס הפרטי שלו במלחמה. "תוך כדי ככה הקרב, המשפחה שולחת לי, אשתי והבת שלי, 'מה קורה איתך ועם הבן שלי?'. אני כותב להן: 'הכול בסדר גמור, תתפללו'. זהו".
מתי גילית להן?
"לקח איזה שבועיים להתחיל לדבר על זה. המשפט שהיה הכי קשה לי להוציא מהפה, כי קצת הייתי חנוק, זה לומר לה שמעבר למשימה שהצלנו אזרחים, שהחזרתי את הבן שלה בשלום הביתה. זה היה החוב שלי לאשתי. חוץ מהמאות, עשרות שהצלנו פה. לפחות החזרתי לה את הבן בחיים".