רב-סרן אור מעתוק, מפקד בחטיבת גבעתי, נפצע אנוש מטיל נ"ט שנורה לעבר הנמ"ר שבו שהה יחד עם הכוח שהוביל בצפון רצועת עזה. ימים ספורים לפני שנכנס לקרבות, הוא שוחח איתנו, וסיפר לנו בבית החולים על הרגע שבו נפצע וכיצד התעורר מתרדמת בזכות הקלטה שבה בתו יעל, בת השנתיים, קראה לו לקום.
"היינו ברצועה כבר שבוע, ביצענו התקפה על יעד מודיעיני שרצינו להגיע אליו. בשלב הזה עמדתי בנמ"ר עם חצי גוף מחוצה לו. הסתכלתי 360 מעלות מסביב, ראיתי שאף אחד לא מתקרב אלינו", שחזר. "קיבלנו ירי נ"ט לכלי, והוא הגיב חזרה בירי. הפגיעה של שני הטילים גורמת לפיצוץ גדול שכל הרסיסים שלה פשוט עפו לכיווני. צנחתי פנימה מהקוקפיט, צעקתי לכוח שנמצא בפנים שנפגעתי, המח"ט ישב לידי".
הקצין מגדוד רותם המשיך: "התחילו לגזור לי את הבגדים, להבין איפה הפגיעה כדי לדעת איך לטפל בשלב הראשוני. מה שעבר לי בראש בשלב הזה זה רק שיפנו אותי החוצה כמה שיותר מהר, הרגשתי שאני מאבד הרבה דם, הרגשתי אותו מטפטף".
אור פונה במסוק לבית החולים שיבא בתל השומר. "חשבתי שעוד רגע אני פשוט לא אצליח להישאר בהכרה והעיניים ייעצמו, אז ניסיתי להחזיק את עצמי בהכרה כדי לא להירדם, וזה הצליח. חשבתי על אשתי והילדה, חששתי שהן יישארו לבד, וזה מה שהחזיק אותי במסוק כדי להישאר ערני ולדעת שבסוף אצא מזה. איבדתי הכרה בבית החולים, כשהרדימו אותי".
"אמרו לי לפתוח את הדלת לקצין, לא הסכמתי"
בזמן שהצוותים הרפואיים נלחמו על חייו של אור, בצה"ל יצרו קשר עם אשתו הודיה. "אמרו לי שיש קצין בדלת וביקשו שאפתח לו. הלב שלי נפל. בטלפון אמרו לי שהוא פצוע, אז שאלתי למה הקצין בדלת? אמרתי שאגיע לבד לבית החולים. הבחור בטלפון התעקש ושאל אם יש מי שיאסוף את הילדה. הייתי בטוחה שרוצים שהילדה תלך כדי למסור לי את ההודעה", סיפרה.
"הקצין חיכה רבע שעה מחוץ לדלת, עד שהחייל בטלפון אמר לי, 'אסור לי לשקר לך, הוא פצוע קשה והוא נמצא בבית חולים, ייקחו אותך אליו. אם המצב היה אחרת, היינו פשוט דופקים בדלת'. רק אז פתחתי", הוסיפה הודיה. במשך 25 ימים היא ישבה לצד מיטתו של אור. "לא יצאתי מכאן. שחררתי רק ברגע שהבת שלי יעלי הייתה צריכה אותי, גם היא עברה איזשהו ניתוח. זה קשוח. הם שתי האהבות הכי גדולות שלי, לחלק את עצמי ביניהם זה קשה".
אחרי ארבעה ימים שבהם היה מורדם ומונשם, הרופאים החליטו לנסות להעיר את אור. "התחיל הסשן של הניסיונות להעיר אותי. נגעו לי בידיים, אמרו שהאישונים זזים, אבל עדיין לא הצלחתי לקום", סיפר הקצין. אחרי כמה ניסיונות, הודיה הקליטה את בתם יעל, ושמה את הטלפון ליד האוזן שלו. "המיטה כמעט התקפלה מהקימה שלי. הידיים והרגליים התחילו לזוז, הרופאים תפסו אותי כדי שאני לא אקרע את החוטים", הוסיף.
"בכל פעם ששמעתי את יעלי דמעתי"
"אני לא זוכר את הרגע שבו שמעתי את יעל אבל אני זוכר את הרגע שקמתי. היה לי קשה להאמין שזה משהו שקרה, עד שהרופא אמר לי שהוא ראה את זה. ואני לא יכול להסביר את זה, בסוף זה התת-מודע שלי, אבל אפשר להבין את גודל האהבה שיש לדבר הקטן הזה שנמצא לך בבית ומתרוצץ שם", אמר אור. "בזכותה אני ער. כל פעם ששמעתי את ההקלטה הזאת הייתי דומע כי הבנתי כמה היא חסרה לי וכמה אני רוצה שהיא תהיה פה".
למרות הפציעה הקשה שלו, אור מחכה לשוב ללחימה: "נחזור כמו גדולים". בשבעה באוקטובר הוא יצא להילחם, ובמשך 60 שעות עסק בטיהור יישובי העוטף. "תמונה אחת לא יוצאת לי מהראש, של אבא ופעוטה בת שנתיים, יושבים מחובקים בממ"ד, שניהם עם כדור בראש. קיבלנו מכה קשה אבל אני בטוח שנצא מחוזקים ושננצח במלחמה הזאת. בשביל זה אנחנו פה, לשם זה התאמנו, לשם זה התגייסנו - עכשיו תורנו לעשות את זה".
ד"ר עמרי עמיאל, רופא בכיר במערך הטראומה בשיבא, סיפר: "כבר מהפציעות זה היה ברור שצריך להרדים את אור ולנתח אותו. הוא היה פצוע בכתף, בריאה ובבטן. זו קודם כול זכות לטפל בפצועים מהמלחמה, הוא לא פצוע רגיל. זה מרגש דברים כאלה. מדובר באיש שתרם ונתן וזו ההזדמנות שלי להחזיר".