"יצאתי עם סכינים בידיים, תוך כדי השכנה שלי כתבה לי שהיא נשרפת": במשך שבועיים של מלחמה נערמו עשרות סיפורי זוועה נוראיים ובלתי נתפסים, אך מעט מהם סיפרו את סיפורו הקשה של היישוב חולית. קיבוץ קטן שנמצא בדרום העוטף ומונה 53 משפחות בלבד; קיבוץ שאיבד 13 מחבריו בבוקר בהיר אחד – בשעות של אימה ודם, אך גם של חברות וגבורה. חברי הקיבוץ הצילו זה את זה עד בוא המחלצים. אמש (חמישי) סיפרו ניצולי הטבח ב"מהדורה המרכזית" על הזוועות שאליהם התעוררו באותה שבת שחורה, על החברים שנרצחו ללא רחם ועל התקווה לחזור לקיבוץ ולתקוע באדמתו את דגל ישראל.
ניר, תושבת חולית, הצליחה לקחת חפצים בודדים לפני שנמלטה עם משפחתה. בהם, הבובה שאחז בנה וסירב להשאיר מאחור. "הם בלגנו את הבית. שמענו אותם עושים את זה. הם ניסו לפתוח את הדלת של הממ"ד אבל אדם, בעלי, תפס אותה כל כך חזק. אין לי מושג איך הוא עשה את זה".
כך הם נשארו שעות ארוכות. נאצלים לסתום את פיות הילדים כדי שלא יקימו רעש. "רז רק בן ארבע וחצי. אני לא יודעת איך, אבל הוא מיד הבין. הוא פשוט שכב בדום במיטה, כמו בצפירה, הסתכל עליי ודיבר רק עם העיניים". בהמשך הקיבוץ, ליד מלון עין גדי שהפך למחנה פליטים מאולתר, פגשנו את יובל ואילן רביבו. המחבלים פסעו על כל השכונה כאן", סיפר אילן. "הילדים התכווצו ורעדו ואני מצאתי את עצמי מחזיק שני סכינים לצד ואומר להם שיהיה בסדר". יובל הוסיף: "כשהבנתי שהם מחפשים את הגברים ומחסלים את הגברים קודם, יצאתי מהממ"ד ועמדתי בחוץ. חיכיתי להם ואמרתי לעצמי מקסימום הם יהרגו אותי, ולא את המשפחה שלי".
גם נעמה כובני ובעלה נערכו לאפשרות של עימות ישיר עם המרצחים. "חיכינו בממ"ד עם כדור בקנה. שמנו את הילד מאחורי שמיכה בפינה. בשעה 09:36 קיבלנו הודעה מהחמ"ליסטית שלנו שהבת של השכנים מתחבאת בארון ושצריך לחלץ אותה. ידענו גם שיש בת אחרת של זוג חברים טובים פצועה קשה. מצד אחד אנחנו חייבים לחלץ את עדי, ומצד שני אנחנו חייבים לעזור למוטי ואינה לחלץ את ליהי". דילמה בלתי אפשרית.
"מצד אחד אנחנו חייבים לחלץ את עדי, ומצד שני אנחנו חייבים לעזור למוטי ואינה לחלץ את ליהי"
נעמה כובני, תושבת קיבוץ חולית
את הסיפור ממשיכה נעמה בקול חנוק מדמעות: "אמרתי לו: 'גדעון, עצור ותנשום עמוק. שנים היית בקבע במג"ב. תיכנס לעמדת לוחם. חייבים להציל את עדי'. תוך שנייה משהו נדלק לו בעיניים". הבית היה מרוסס לגמרי. לאימא כבר לא היה לה דופק והילדה התחבאה בארון. גדעון לקח את עדי בת ה-7, דילג מעל האם והכניס את הילדה לממ"ד". גדעון סיפר: "לקחתי אותה משם ויצאנו, האם דיברנו? היא זו שדיברה. פשוט אמרה 'תודה'".
גם הילדים של שחר ושלומי מתיאס זיכרונם לברכה הפכו באותו בוקר שחור ליתומים. "שמענו זכוכית מתנפצת, דפיקות על הדלת ואז בום", נזכר רותם. "אימא שלי נשכבה מעליי. היו יריות והיא כבר לא זזה. הייתי מתחתיה בערך חצי שעה. אחד הדברים האחרונים שאמרתי להם זה שאני אוהב אותם, ואחד מהדברים האחרונים שהם אמרו לי זה שאני אהיה בסדר. הם צדקו. לפחות מישהו בסדר". את הריאיון סיים רותם בבכי מר וביקש שנספר שהרוצחים המתועבים צחקו אחרי שרצחו את אביו ואימו.
דלת אחרי דלת המשיכו המחבלים במסע הרצח. רק אחר הצוהריים כוח שלדג החזיר בהדרגה את השליטה על חולית, אך חברי היישוב הפגינו אומץ לב שלא ניתן לתאר במילים. "לקחתי את הנשק והורדתי חבר'ה שלהם. מחבלים", נזכר שמעון אזולאי. היה לו ברור שלא יוכל להציל לבדו את כל הקיבוץ, אך הוא לא ויתר. וכמוהו גם שיר אזולאי, שנלחמה על חייה.
"הם פוצצו את הבית. נכנסו פעמיים, אבל לא באו לממ"ד. השכנה שלי התקשרה ואמרה לי לצאת מהר כי שורפים לי את הבית. זה היה או להישרף לאט-לאט או לצאת ושזה ייגמר מהר. אז יצאתי עם סכינים בידיים תוך כדי השכנה שלי כתבה שהיא נשרפת ונחנקת. רצתי אליה. הבית היה שרוף. שברתי לה את החלון של הממ"ד בידיים וראיתי אותה שרועה, שחורה, לא מגיבה. שפכתי עליה דלי מים, שמתי עליה מגבת רטובה והיא התחילה קצת לענות".
"השכנה שלי התקשרה ואמרה לי לצאת מהר כי שורפים לי את הבית. זה היה או להישרף לאט-לאט או לצאת ושזה ייגמר מהר"
שיר אזולאי, תושבת קיבוץ חולית
"הדרך היחידה שאנחנו נחזור הביתה זה שדגל ישראל יתנופף מעל שג'אעיה, חאן יונס ורפיח", מבהירה נעמה. "אין יותר שכנות. זה הבית שלנו. לקחו אותו, שרפו אותו, פוצצו אותו, שחטו אותו – אבל זה עדיין הבית שלנו". גם רותם, שהוריו נרצחו באדמת חולית, לא מוכן לוותר על ביתו: "כשאני אהיה בן 18 ואני אוכל להחליט על עצמי – אעבור בחזרה לקיבוץ".