נוי שוש, חבר כיתת הכוננות בקיבוץ בארי שגויס למילואים בבוקר מתקפת הפתע של חמאס, הובא אמש (שני) למנוחות בלוויה צבאית לאחר שנרצח בביתו. רעייתו מחול עוד ניסתה לטפל בו אחרי שנורה בידי מחבלים שחדרו לביתם, ובעוד שבעלה גוסס לצידה ולצד שלושת ילדיהם, היא מבינה שעליה לתפוס את הפיקוד. מחול חובשת אותו, לוקחת את הילדים לחלון לנשום מעט אוויר בזמן שהבית עולה בלהבות, ובמקביל מצטיידת באקדח האישי של נוי בניסיון לנטרל את המחבלים.
באותם רגעים במרחב המוגן, מחול ניצבה בפני הדילמה הבלתי אפשרית: לסייע לאהובה או לגונן על הילדים. "דיברנו על זה כשהוא עוד היה בהכרה", היא משחזרת בריאיון. "הנחתי לו חוסם עורקים על הפצע הגדול מאוד שהיה לו בזרוע ואמרתי לו שאני חושבת שאצטרך ללכת לחלון, שלא תהיה ברירה. העשן נהיה סמיך ממש והוא אמר לי לעשות את זה. נוי ואני זה צוות. היינו צוות מהרגע הראשון, וגם ברגעים האלה הוא אמר לי לעשות את מה שצריך".
"כשלא הייתה ברירה וכבר לא הבחנתי באור של הפנס שהשארנו לנו שם, אמרתי לו שאני אוהבת אותו ונתתי לו נשיקה", מחול שיתפה. "הוא נתן יד לילדים והלכתי. הייתי צריכה לעזוב אותו, לפתוח חלון ולהעביר את הילדים אחד-אחד. תוך כדי אני שומעת יריות אז פתחתי את החלון בזהירות שלא יירו עלינו. אמרתי לילדה הגדולה שלי, בת חמש וחצי: 'תדאגי לאחים שלך. אם אתם רואים משהו, תורידו מהר את הראש'. היא הבינה שיש אנשים רעים שמנסים לעשות לנו את הדבר הכי נורא שיש. היא שמרה על האחים שלה ואני ניסיתי עוד לחזור לנוי ולטפל בו עוד קצת, לראות שהוא עדיין בהכרה. הוא החזיק עוד קצת זמן אבל לסיירת מטכ"ל לקח בסביבות רבע שעה להגיע אלינו לממ"ד בגלל קרב יריות רציני מאוד".
"המזל שלנו, שזה קרה כשכבר היו כוחות וחיילים בקיבוץ. היו משפחות שלא הספיקו להגיע אליהם. חילצו אותנו אחרי שעה, כשתוך כדי שלחתי הודעות והקלטות בקבוצת וואטסאפ של אימהות, סיפרתי מה המצב שלנו, ואני לא זוכרת כמה פעמים אמרתי שאני לא יודעת אם נחזיק. שהמצב קשה, שיש עשן בבית. אני עדיין משתעלת בגלל זה". בסופו של דבר, אחת האימהות שלחה את הכוחות לביתה של מחול, וכך היא ניצלה עם ילדיה. "לא ידעו להגיע אלינו", היא אמרה.
עוד לפני כן, כשהיא מנסה להגן על שלושת ילדיה הקטנים, מחול ניגשה לנוי, לקחה את נשקו האישי וניסתה לירות לעבר המחבלים מבעד לחלון הממ"ד. "הפעם היחידה שיריתי ברובה הייתה בטירונות", היא סיפרה. "לא ממש אהבתי שיש נשק בבית אבל נוי לא היה מוכן לשמוע. הוא היה קצין במילואים והנשק היה חשוב לו. סיכמנו שהוא יהיה במקום מסוים והילדים לא היו קרובים אליו מעולם. כשנוי נפגע ונפל לקרקע, שלחתי את היד והוצאתי את האקדח מהחגורה שלו. אני עוד אומרת לנוי: 'מה אני עושה עם זה? מה עושים?', והוא אמר לי 'פשוט תירי. הכול טעון, רק לירות'. תפסתי את האקדח בשתי ידיים וחיכיתי. חיכיתי שמשהו יקרה כי היה ברור שמשהו יקרה".
לפי הממצאים בשטח, מחול מניחה שהצליחה לפגוע באחד מחבלי חמאס לפחות: "אח שלי היה בבית שלי יום או יומיים אחר כך, והוא אמר לי שראו אינדיקציה לדם במקומות שאנחנו לא היינו בהם, אז כנראה שכן. אני מנסה להתנחם בזה שאולי כן, אולי בזכות זה שפגעתי אז הם לא ניסו להמשיך להיכנס. המחסנית שלי נגמרה ולא נשאר לי נשק. זרקתי את האקדח הצידה, ואז הם הציתו את הבית כדי שייכנס עשן לממ"ד.
מה שלום הילדים?
"הילדים המתוקים שלנו הם גיבורים באמת. הבת הגדולה שלי הייתה לדעתי בהבנה מלאה של כל האירוע מההתחלה. כשעברנו לממ"ד של השכנה אחרי שחילצו אותנו, היא אמרה להם שירו באבא שלה והיא חושבת שהרגו אותו. היא בת חמש וחצי. אמרתי לה אז שאנחנו לא יודעים למרות שהייתה לי הרגשה. אני ראיתי אותו שוכב שם כשיצאנו, אבל אמרתי לה שאנחנו לא יודעים ונחכה, שאנחנו דואגים לו ומקווים מאוד שהוא יהיה בסדר".
"הילד האמצעי שלי חגג יום הולדת 4 כשפינו אותנו לים המלח. היו כל כך הרבה אנשים שהתגייסו כדי שתהיה לו חגיגה כמה שיותר יפה ושמחה. הוא לא ממש הבין מה קרה, אבל כשידענו אז סיפרתי לו והוא התחיל להבין את המשמעות. ביום ההולדת הוא בכה בלילה כי הבין שאבא לא יהיה ביום ההולדת שלו, וכל מה שתכננו לא ממש יקרה כמו שרצינו. יש לי ילד נוסף, בן שנה וחצי. רק בימים האחרונים הם מתחילים לזוז ממני קצת ולאפשר גם לאחרים לטפל בהם, ללכת לשעה למשפחה או לחברים. הם מתחילים להראות סימנים שהם מעכלים או מתחילים קצת להתאושש, אבל אני לא יודעת. מקווה שאנחנו נהיה כמה שיותר בסדר. הרבה אנשים מסביבנו עוזרים לנו, מנסים לטפל בנו ולתת כמה שיותר. במקום הפינוי של בארי בים המלח הגיעו מכל הארץ בשביל לסייע והיה לנו נעים מאוד עם הקהילה שלנו. עכשיו אנחנו במרכז אצל אח שלי בשביל הקבורה והשבעה".
מחול חתמה את דבריה בבקשה לסיוע באיתור שני אחייניה הנעדרים, גלי בת ה-13 וליאור בן ה-15, שלא יודעים דבר על מקום הימצאם כבר 11 ימים. "לא ראינו אותם בשום סרטון. ילדים מדהימים של אחותי, הם היו בממ"ד עם אבא שלהם וגם להם שרפו את הממ"ד. הם ניסו להיכנס והצליחו לקפוץ מהממ"ד אבל היו שם יריות והמשפחה התפצלה. אבא שלהם הצליח לצאת ולהתחבא והגיע לחיילים והם, אנחנו לא יודעים מה קרה להם".