מתקפת הפתע הרצחנית של חמאס על ישראל הסיטה את תשומת הלב העולמית למזרח התיכון. בזמן שהטון האנטי-ישראלי גובר בעולם וכששרת ההסברה מתפטרת מתפקידה, העיתונאים הזרים שהגיעו ארצה כדי לסקר את המלחמה הם אלה שאמונים על האופן שבו ישראל מוצגת מעבר לים. חלק גדול מהרשתות בחו"ל אסרו על העיתונאים שלהן להתראיין לכלי התקשורת בישראל כדי שלא ייתפסו ככאלה שלוקחים צד בסיפור, אך כמה מהם הסכימו לספק ל-N12 הצצה לעבודתם בארץ, ולדרך שבה הם מנסים לספר את הסיפור האנושי של המלחמה בעודם מסכנים את חייהם.
"האחריות שלי לקחה אותי לישראל", אומר העיתונאי ההודי סומיט צ'אודארי שמסקר את המלחמה עבור ערוץ הטלוויזיה Bharatvarsh. הדי המלחמה תפסו אותו כבר ברגע הנחיתה בנתב"ג: "ברגע שיצאתי מהמטוס – הייתה מתקפה על נמל התעופה. הופעלה אזעקה ואז ביקשו מאיתנו להיכנס למקלט, אז הלכתי ביחד עם הצלם ונשכבנו שם על הרצפה. זו הייתה הפתעה – גם אנחנו לא הבנו מה בדיוק קורה, ואחרי כמה דקות הבנו שגם תל אביב הפכה למטרה ושמדובר בסיטואציה שמדאיגה את כל רחבי ישראל".
Exclusive #Ground report from #Israel -Egypt Boarder .
— Sumit Chaudhary (@SumitDefence) October 20, 2023
the sole passageway and tri junction between the Gaza Strip , #Israel #Egypt
Close surveillance and Heavy deployments by #IDF near #RafahBorder. #IsraelAttack #hamasiISIS #PalestineWar pic.twitter.com/GxsZs1hoBz
סומיט הוא כתב מלחמה ותיק – במשך 17 שנות הקריירה שלו הוא סיקר את הסכסוך על חבל קשמיר, דיווח מפקיסטן ומהמלחמה באוקראינה. למרות זאת הוא סיפר שבשום מקום בעולם לא ראה זוועות כמו אלה שהתחוללו בישראל ב-7 באוקטובר. "זו הפעם הראשונה שבה ראיתי טבח בסדר גודל כזה – הרבה גופות על הרצפה, אנשים שנטבחו, כוחות ישראליים שנהרגו. ראיתי את הטאליבן, ראיתי את אל-קאעידה. אני מצליח להבין את המוח שלהם, אבל לא ראיתי זוועות כאלה בחיים שלי. זו החובה שלי בתור עיתונאי להגיד מה בדיוק קורה פה".
הכתב ההודי מוסיף כי "מלחמות מתקיימות בין שתי מדינות שנלחמות, בין שני צבאות, או מדינה שנלחמת בטרור", אך תוהה "איך מסבירים מתקפה על אוכלוסיה אזרחית? אי אפשר להגיד שהם בני אדם – הם פשוט חיות, הם עשו דברים שמנערים אותך מבפנים".
בעוד סומיט מבקר בישראל בפעם הראשונה בחייו, חלק מהכתבים כבר מכירים את השטח. אחד מהם הוא זאק אנדרס, כתב אמריקני שמסקר חדשות חוץ ודיווח מישראל בין היתר בזמן מערכת הבחירות האחרונה בנובמבר 2022. בשנה האחרונה הוא עקב מקרוב אחרי המהפכה המשפטית ומחאות הענק בארץ, וכעת הוא מספר שמצב הרוח של המדינה השתנה מקצה לקצה: "אני חושב שהעם הזה חזק מאוד. אנשים התכנסו יחדיו, התאחדו – זה דבר גדול. השינוי הזה מדהים בעיניי במיוחד אחרי שראיתי כמה הפילוג ביניהם היה גדול".
"כלום חוץ מייאוש"
הכתבים הזרים ניזונים ממגוון רחב של מקורות מידע – הם נעזרים באנשי צוות ישראלים המכונים "פיקסרים" שמחברים אותם לגורמים רשמיים ולמרואיינים שחוו על בשרם את המלחמה ויכולים לשתף בחוויות שלהם. לצד זאת, המדינה והצבא עושים מאמצים כדי לחשוף את העיתונאים הללו גם לעדויות ממקור ראשון על מעשי הזוועות של חמאס. כך למשל כמה קבוצות של עיתונאים זרים הורשו להגיע לקיבוצים שבהם נעשה הטבח האכזרי בשבת השחורה.
"הרגשתי ריקנות, אין שם שום דבר חוץ מנואשות", סיפר זאק על הביקור בקיבוץ בארי, שאותו הוא מתאר בתור חוויה קשה שלא ישכח לעולם. "הבתים ריקים, החיים פשוט נלקחו. על השולחנות בבתים היו צלחות, היו חדרים שלא נהרסו – שרואים שהתנהלו בהם פעם חיים רגילים, נראה כאילו הזמן קפא בהם. ואז עוברים לחדר אחר והכל הרוס. באחד הבתים היה ברור שנערף ראש של מישהו כי היה כל כך הרבה דם, והוא נגע בהכל – היה אפילו דם על תמונה משפחתית. זה כמעט כאילו ראיתי סצנה בסרט שעוצבה במיוחד כדי לגרום לי להרגיש שראיתי משהו נורא".
"נכנסתי לבית בקיבוץ וראיתי שיש מחשב שעומד פתוח, מערכת המוזיקה פועלת, המחברות של הילדים פתוחות ויש צעצועים. אבל בכל מקום יש דם", מספר סומיט. "הבנתי שלמשפחה הזו היה רגע מיוחד ושמח בחג, אבל אז בן רגע המשפחה פשוט נעלמה ולא יודעים איפה הם – אולי הם נרצחו, אולי נחטפו. זה פשוט לא יאומן – אני חושב על המשפחה שלי, אם משהו כזה היה קורה להם, מה המדינה שלי הייתה עושה?".
"נכנסתי לאחד הבתים בקיבוץ בארי, למטבח, ואז ראיתי כתם דם על הרצפה, וממש לידו תמונה של זוג שמח – ראו שהם היו מאושרים", מספר ווילפרד דוילר, כתב צרפתי שמסקר את המלחמה עבור רדיו Europe 1. גם הוא מצביע על הסיור בבארי בתור הרגע המשמעותי ביותר עבורו במלחמה: "לא ידעתי למה לצפות, כי שומעים על המקום הזה הרבה דברים. אבל כעיתונאי אני חייב עדות ממקור ראשון, הייתי צריך ללכת ולראות בעצמי".
"אתה לא רואה את המתקפה, אתה בא אחריה ואז אתה צריך לנסות לבנות את התמונה. אתה רואה את הקליעים על הרצפה, את כתמי הדם ואת הריח שעומד שם, ואתה יכול להבין שמה שקרה היה פשוט נוראי", מדגיש ווילפרד את הקשיים שעיתונאים נתקלים בהם בסיקור המלחמה, בהם הקושי להרכיב תמונת מצב שנאמנה למציאות ככל הניתן. "אתה רואה את הדם ואומר – 'אוקיי, האדם הזה לא פה יותר, אולי הוא מת ואולי לא, אולי זה דם של חמאס או דם של בני הזוג, אבל אתה לא יודע מה קרה, ואלה אפשרויות שונות מאוד".
"כולם היו במרוץ להיות ראשונים"
אחד האתגרים הגדולים שבהם נתקלו העיתונאים הזרים וגם הישראלים, נוגע לתקיפה של בית החולים בעזה. מאז הדיווחים הנמהרים והשגויים שייחסו לישראל את התקיפה והתבססו על הגרסה של חמאס, עוד ועוד כלי תקשורת מפריכים את האפשרות שצה"ל הוא זה שירה על בית החולים. בתקשורת הבין-לאומית אף מערערים על הטענות של חמאס בנוגע למספר הפצועים בפיצוץ וכן במהימנות הכללית של ההודעות שמוסר ארגון הטרור לתקשורת.
"כולם היו במרוץ כדי להיות ראשונים", מספר זאק על הדיווח בנוגע לתקיפת בית החולים. "אני לא רוצה להאשים את הרשתות הגדולות, אבל כשארגון חדשותי גדול מצטט מקור מסוים והמידע מופץ ברבים, אז כולם מרגישים שזה בטוח. אנחנו סמכנו על זה שרשויות הבריאות הפלסטיניות הן מקור אמין לגבי פצועים – קודם השתמשנו במידע שהן מסרו והוא היה בסדר, שכן אנחנו לא יכולים להכניס מצלמות לעזה ואי אפשר לאמת את המידע בעצמנו, לכן זהו המקור היחיד".
"כולם נשענו על מידע לא תקין ועשו זאת מהר. באותה העת היה לנו קשה להבין על מה אנחנו מדווחים – אם אנחנו מדווחים על אירוע בסדר גודל היסטורי ולכן צריכים להאט את הקצב, או שזה עוד סיפור של רביעי בערב שישכחו ממנו מחר כי משהו גדול אחר יקרה", הוא מדגיש.
כלי חשוב נוסף שיש בידי העיתונאיות והעיתונאים הוא קביעת הנרטיב שדרכו מסופרת המלחמה, נרטיב שמשתנה בין עיתונאי לעיתונאי ובין רשת חדשות אחת לאחרת. בחלקן אף חל שינוי מתחילת הלחימה: ברשת החדשות הבריטית BBC שידועה בדרך הלא מחמיאה שבה היא מסקרת את ישראל, אמרו שיפסיקו לכנות את חמאס "כוח צבאי" - רק שבועיים לתוך המלחמה, ושיתייחסו אליו מעתה כ"ארגון שממשלת בריטניה ומדינות אחרות מכירות בו כארגון טרור". הדבר הזה קרה בין היתר בגלל לחץ שהופעל בידי בכירים, נוסף על שיחה שקיים הנשיא יצחק הרצוג עם ראש ממשלת בריטניה רישי סונאק.
"הודו הייתה אחת המדינות הראשונות לעמוד לצידה של ישראל", אומר סומיט. "אין טרור רך וטרור קשה – טרור זה טרור. לישראל יש את הזכות המלאה להגן על עצמה, כמו לכל מדינה". ווילפרד מוסיף: "אנחנו לא מהססים לדבר על המתקפה הזו בתור מתקפת טרור. הקו מאוד ברור, אין שאלה אם זה טרור או שלא. אנחנו יודעים שאנשי חמאס שנכנסו פנימה לישראל הם מחבלים".
העיתונאים שהתראיינו ל-N12 הדגישו את מה שעיתונאיות ועיתונאים מסביב לעולם משתדלים לעשות במהלך עבודתם: להישאר אובייקטיביים ככל הניתן. "אני לא מספר לך את דעתי האישית כי זה לא רלוונטי", אמר לנו ווילפרד, "אני עושה את העבודה שלי ואני מנסה להיות אובייקטיבי. בתור עיתונאי זה לא המקום שלך לתת את הדעה האישית שלך, כי אתה צריך להסביר מה אנשים מספרים לך – הם הסיפור, לא אני".
המלחמה בפייק ניוז והקושי הנפשי
חזית נוספת שעימה מתמודדים העיתונאיות והעיתונאים במלחמה הזו נוגעת לעניין עמוק יותר, והיא המלחמה על האמת. הצופים והקוראים נחשפים לפייק ניוז שמופץ ברשתות החברתיות. התפיסה שלהם לגבי מהי אמת משתנה ומתכווצת לאורך השנים – מגמה שקיבלה תפנית משמעותית עם כלי הבינה המלאכותית שמאפשרים לזייף תמונות וסרטונים, והשפיעה גם על האמון שנותנים בעיתונות.
"אני מקבל תגובות מישראלים שאני פרו-פלסטיני, אחרים אומרים שאני תומך ברצח עם, אבל לא – אני רק מדווח את העובדות", מספר זאק על האופן שבו מתייחסים אליו הצופים – חלקם אומרים שהוא תומך בצד הישראלי ואחרים טוענים כי הוא מצודד בפלסטינים. "אין פה דרך לנצח ולשכנע אנשים שאתה מנסה לעשות את העבודה שלך ולהיות הכי אובייקטיבי".
"רוב האמריקנים בגיל שלי, אולי זו הפעם הראשונה שבה הם שומעים על רצועת עזה. לנסות להסביר להם את ההיסטוריה – זה אתגר בלתי אפשרי", הוא מספר. "אחר כך אני צריך לצפות מהם להבין שאני מראה להם הוכחות, שהם צריכים לסמוך עליי. עדיין תהיה קבוצה גדולה של אנשים שתגיד שאני שקרן, שזייפתי את הסרטון, שהשתמשתי באיזה כלי AI מתקדם – כזה שאני אפילו לא יודע איך להשתמש בו. לפעמים אני מרגיש כאילו אני חייל במלחמת המידע".
העיתונאים צריכים להמשיך לעבוד למרות הקושי הרגשי שבזעזוע מהמלחמה. ווילפרד מספר: "כעיתונאי אתה צריך לשמור על מרחק, על דיסטנס – אחרת הרגשות אוכלים אותך". הוא משווה את הקושי שחווה מסיקור הזירות מוכות האסון בישראל לעבודתו בטורקיה, שאליה נשלח בעקבות רעידת האדמה ההרסנית: "הרחתי מוות, ראיתי הרבה גופות. אם הרגשות האלה ישתלטו עליך – אתה לא תוכל לעבוד. זה לא שאתה חסר רגישות, רחוק מזה. בתור כתב אתה מדבר עם הרבה אנשים ששרדו מתקפות, שהיו עדים לדברים נוראיים, ואתה צריך להיות פתוח לרגשות שלהם. אבל אתה צריך לקחת מרחק, וזה חשוב בשביל כל עיתונאי".
"עיתונאים אוהבים להתלונן ולהראות שהם אמיצים, אבל המצב שלנו טוב יותר מרוב האנשים", אומר זאק. "אני מנסה לזכור שאם אני מרגיש לא בטוח, אז צריך לדמיין איך מישהו שגר פה מרגיש – איך הילד שלא לובש שום אפוד מגן או קסדה". כמו הרבה עיתונאים, הוא מספר שהשליחות שלו היא זו שמאירה לו את הדרך, גם כשהעבודה מסכנת את חייו: "אנחנו צריכים לוודא שיש מידה מסוימת של צדק ושאנשים משלמים על פשעי המלחמה", הוא מסכם. "כל מלחמה היא פשע עבור מישהו. זו העבודה שלנו – אני שם כדי שהם יקבלו צדק או סגירת מעגל מסוימת ושמישהו יספר את הסיפור שלהם, כי לכולם מגיע".