"איבדתי את אבי במחדל 73', איבדתי את בני במחדל 23'" – כך כתוב על השלט שמחזיקה יעל אלון, בעודה עומדת לבדה, או עם בתה נעם, מול מחנה הקריה בתל אביב. בריאיון ששידרנו אמש (חמישי) ב"מהדורה המרכזית" היא סיפרה על השכול שהטיל צל על חייה שוב לאחר 50 שנה, על החרדה שדור בנה יתגייס ליחידה קרבית ועל הפעם שהתייצבה מול ביתו של ראש הממשלה – וסירבה להתפנות למרות דרישות המאבטחים.
"מגיל שבע אני יתומה", היא מספרת כשכאב ניבט בעיניה. "זה פירק את המשפחה שלי. אני תמיד אומרת שאיבדתי אבא, אבל איבדתי גם אימא". שנים אחרי יעל נשארה לגור באותו משק של אימא מינה ואבא יצחק, זכרו לברכה. את בנה, דור ז"ל, היא ילדה אחרי שתי בנות. "אבא שלי נהרג בכ"ג בתשרי ודור נהרג בלילה שבין כ"ג לכ"ד בתשרי", היא מחברת את הנקודות. "לא יודעת, זה צירוף מקרים מצמרר".
"למה אני הולך לקרבי?", הוא כתב "כי אני רוצה לתרום בצורה הכי טובה שאפשר למדינה. כמו שסבא שלי תרם וכל המשפחה שלי אחריו". ואכן, דור המשיך את דרכו של הסב והתגייס כלוחם ליחידת אגוז, אך אימו לא הצליחה להשקיט את החרדה. מבחינתי היו שלוש אפשרויות", היא מפרטת. "או שהוא ייהרג או שהוא ייפצע או שהוא יהיה הלום קרב. לא הייתה בעיניי אפשרות שהוא יצא מזה בסדר".
"היו ריבים בארוחות שישי ובחגים", מוסיפה אחותו. "שאלתי אותו 'למה אתה צריך את זה? תלך ל-8200, תצא עם מקצוע ותרוויח כסף. אל תסכן את החיים שלך'. בגלל המצב במדינה הרגשתי שזה לא שווה. לא שווה שאף אחד ימות פה. הוא הסתכל, הקשיב ולא ענה".
דור שירת כחובש קרבי, כמו סבו יצחק. בשבת השחורה של 7 באוקטובר הוא היה בבית, נתן חיבוק גדול למשפחתו ויצא להילחם. אימו יעל מספרת שהחיבוק החם הזה היה אחד מסימני ההיכר שלו. "קיבלתי את החיבוק החם זה, המדובר", משחזרת אחותו. "חיבוק מאוד ארוך. קצת בתחושה שלא יחזור. אפילו לפני שהוא הלך צעקתי לאימא שלי: 'אל תיתני לו ללכת, אל תיתני לו ללכת'. אך הוא בשקט שלו חיבק והלך".
דור נלחם בכפר עזה ונפל ב-8 באוקטובר, בעת שנכנס לפני חייליו אל הבית האחרון בקיבוץ, שעדיין לא טוהר ממחבלים. היום רביעי בשעה 22:00 בלילה יצאתי לרגע מהבית ופתאום ראיתי שני קצינים. ישר הבנתי. שאלתי את מי הם מחפשים. הוא ענה: 'את יעל?', ומיד הבנתי. "שמעתי אותה צורחת", ממשיכה בתה נעם. "צרחות אימה. הייתי בטוחה שיש פה מחבלים. רצתי החוצה וראיתי את שני הקצינים. לא צריך יותר מזה כדי להבין. זו אותה בשורה שאימא שלי קיבלה 50 שנה. באותה מדרכה פחות או יותר. באותה החצר".
המחאה שאחרי השבעה
"אני חושבת שהמחדל הזה היה יכול להימנע. הביזיון הזה היה יכול להימנע", עונה יעל על השאלה מדוע יצאה להפגין, בשעה שהאבל עדיין טרי כל כך. "מי שנלחם כדי להיות בשלטון, הוא אחראי". לפני כשבוע היא נעמדה עם השלט ברחוב כספי שבירושלים, מחוץ לבית שבו מתגורר ראש הממשלה נתניהו מאז פתיחת המלחמה. "התחילו לצאת אנשי שב"כ והם לא ידעו מה לעשות איתי. הם השפילו את הראש, הלכו וחזרו. ניסו להזיז אותי משם כשהוא (נתניהו) היה צריך לצאת, אבל לא הסכמתי".
על השאלה אם לא חששה לערב פוליטיקה ושכול השיבה ללא היסוס: "השכול שלי קשור לפוליטיקה. אני יוצאת עם השלט הזה לא כדי לזעזע. זו ממשלה שלא רואה את האזרחים שלה – גם היום. אף אחד חבר ממשלה לא הגיע לשבעה".
"אימא שלי גדלה בבית טרגי", הבהירה בתה. "היא אמרה לי: 'הבית שלנו לא יהיה עצוב. אנחנו נחיה'. וזה מילים שנאמרו בזמן השבעה. בזמן ההלם הראשוני הזה, ואני לוקחת אותן איתי. אני חושבת שכל המאבק הזה הוא כדי שנחיה. כדי שנחיה בביטחון, בשלום ובאחדות. שנחיה במדינה הזאת וננסה שיהיה לנו פה טוב. זו מלחמה על זה שיהיה פה טוב.