רק עכשיו י', תצפיתנית בנחל עוז, מתחילה אולי להתאושש מהזוועה שעברה עליה ועל חבריה בבוקר יום שבת. כמותה, תצפיתניות רבות ששרדו את הטבח האכזרי מנסות לעבד את החוויה הבלתי נתפסת ולהבין את גודל האסון. בריאיון ששידרנו אמש (שני) ב"מהדורה המרכזית" סיפרו החיילות על רגעי האימה המטלטלים וחזרו לנקודה שבה חשבו שלא יישארו בחיים.
"ב-6:30 בבוקר התחילו טילים. רצתי יחפה למיגונית ואחרי שעה שמענו קולות של ערבים, שהתחילו לירות עלינו מהפתח", סיפרה י'. "ראינו שיש פשיטה על המוצב. אחרי היריות נזרקו גם רימונים. שלושה. אחד מהם התפוצץ עליי". במשך שבע שעות הסתתרה י' בחדר קטן, יחד עם תצפיתניות נוספות שהצליחו לברוח. "במשך כל השעות האלה זה נהיה המחנה שלהם. הם היו בערך 30. מתכננים ואומרים כל הזמן 'אללה אכבר'", סיפרה בכאב.
אחרי שבע שעות של חוסר אונים הגיעה סיירת צנחנים וחילצה את החיילות. "זה היה הרגע הכי מאושר חיי. פתאום שמענו עברית". באותה שבת שחורה נהרגו, נפצעו או נחטפו עשרות תצפיתניות אחרות – וחלקן עדיין מוגדרות נעדרות. הן שמרו בזמן מתקפת הטילים, ראו את המחבלים משביתים את העמדות ונלחמו לספקו תמונת מצב מבצעית בעודן בסכנה מיידית וממשית.
אחת התצפיתניות שלא ידוע מה עלה בגורלן היא שחף ניסני. "שחף התקשרה אלינו באזעקה הראשונה. רעדה ובכתה", סיפרה אחותה. "היא ממש נפרדה מאיתנו בטלפון. גמגמה וניתקה את הקו". אילנה, אימה של שחף, הוסיפה: "שלחתי הודעות לחברות שלה ולמפקדות שלה. ראיתי וי אחד" (ההודעה נשלחה וככל הנראה לא התקבלה).
משפחתה של קרינה, תצפיתנית אחרת מאותו בסיס, סיפרה כי ראתה אותה נחטפת לעזה בסרטון שהופץ ברשתות. "בשעה 12:00 בלילה הגיעו אלינו קצינים ובישרו לנו בהודעה רשמית", סיפרה סשה, אחותה. "הם אמרו שעל פי כל מיני גורמי זיהוי שלהם, יש מידע שאחותי קרינה נפלה בשבי של ארגון טרור, וזה כל המידע שקיים להם כרגע".
ל', תצפיתנית בכיסופים, סיפרה גם היא על מתקפת המחבלים על הבסיס. "התחילו להגיע אלינו הודעות שיש פשיטה. לא הספיקו לבוא לעצור. זה גם היה כמויות של מחבלים, משהו פסיכי. הברירה היחידה שלנו הייתה לקחת את הרגליים שלנו ולנוס על נפשנו לחמ"ל". בהמשך סיפרה כי המחבלים ירו במצלמות התצפית ומהר מאוד גם הפילו בני העוולה את החשמל. "הם התחילו להביא פצועים לתוך החמ"ל שלנו והכוחות לא ידעו איך להתחיל. היו כל כך הרבה מחבלים, אף אחד לא ידע איך להתנהל".
עשיתי כמיטב יכולתי, עד שירו לי בפסקל (המערכת)", סיפרה תצפיתנית אחרת. "הכול היה נראה כמו תמיד, עד שכל החקלאים ה'תמימים', שבמשך שנתיים עבדו בשדות, רצו לגדר ופרצו אותה. הם עבדו עליי בעיניים". יחד איתם, מאות אופנוענים, טנדרים, טרקטורים, דחפורים ומחבלים עם טילים ותחמושת כבדה ורעל בעיניים. לא חשבתי שאגיד את המילה הזו אף פעם בקשר, אבל הכרזתי 'פשיטה, פשיטה'. אמרנו בקשר: 'אם לא תשלחו כוחות עכשיו – אנחנו נמות'".