בשבוע שעבר חזר יובל בוכשטב לקיבוץ נירים, לראשונה מאז השבת השחורה ההיא. יחד איתו נסעה גם אחותו נופר. מטרת הביקור החפוז: להיכנס הביתה, לקחת כמה חפצים כמה שיותר מהר ולהמשיך צפונה - אזור נירים עדיין מסוכן מדי בעת הזו. יובל ונופר התעקשו, הוריהם לא רצו אך נאלצו להיעתר לתחנונים - ואסתר ואורן בוכשטב לקחו איתם גם את הילדים. מי שנעדר מהנסיעה המשפחתית המוזרה הזו הוא הבן הבכור יגב (34), שנחטף באותה שבת לעזה יחד עם רעייתו רימון בת ה-36. המידע על יגב נעצר ב-7.10, בעוד רימון נראתה מאז בסרטון שהפיץ חמאס.
"אני מעביר את התקופה יחסית בהכחשה כי אי אפשר להעביר את היום-יום שלך בלחשוב על זה שאח שלך בשבי של מחבלים של חמאס", אומר יובל בריאיון, אחרי שחזר עם משפחתו לתל אביב. "להיות בקיבוץ לראות את ההריסות, את השריפות, את החורים בקירות, החורים בקיר של סבתא שירו לה בתוך הבית - בסוף אתה מגיע לשם ואתה מבין, האסימון באמת נופל".
מה שנותר מהכלים שבנה יגב בעצמו
במהלך הנסיעה הגיעו בני המשפחה גם לביתם של רימון ויגב. אחד מיעדי הנסיעה היה, בין היתר, הממ"ד של הזוג, אותו החדר שממנו נחטפו השניים בבוקר ההוא. הממ"ד שימש גם כחדר העבודה של יגב או, אם תרצו, המעבדה שלו. לפני כ-13 שנה, אחרי שסיים לימודי סאונד, התמסר יגב לתחביב שסחף אותו: בניית כלי נגינה. מהממ"ד שבו התרחשה הזוועה חולצו שלוש גיטרות שבנה יגב.
שותפו לעשייה של יגב הוא יובל, האח הצעיר בן ה-27. "פער הגילים בינינו יחסית גדול, וזה היה הרגע האמיתי הראשון שהתחברנו כאחים. פתאום היה לנו נושא שחיבר אותנו ממש שאפשר להתעסק איתו ביחד, משהו ששנינו מתעניינים ויכולים להתווכח עליו שעות", מספר האח-שותף. "זה התחבר עם זה שאני התחלתי לנגן בגיטרה, והוא תיקן גיטרות. ראיתי אצלו גיטרות מפורקות ושאלתי אותו אם אפשר להכין גיטרה, כאילו זה דבר שאפשר בכלל לעשות? והוא באדישות כזו אומר 'מה, בטח'".
והאם אסתר מתערבת ומעירה: "אם הם יושבים בארוחת ערב ביום שישי אחד בפינה הזאת והשני בפינה ההיא, אף אחד לא יכול לדבר כי היה להם שיח שאף אחד לא היה מבין על מה הם מדברים. כל מיני מונחים מקצועיים מוזרים". ויובל מסכים: "אלה תחומים שאפשר להתווכח בהם אין-סוף ועל כלום - שיחות על פוטנציומטרים וסוגי עצים וגיטרות חשמליות, כאילו למי אכפת בכלל, אבל אפשר לדבר על זה שנים".
התחביב שהתחיל מתלושים לחג
"הכול נבנה במרפסת, כלי העבודה נקנו בעיקר מתלושים לחג של אימא בהום סנטר והדיל בסוף היה שאני בונה את גוש העץ, את הגוף, ויגב עושה את כל החיבורים ואת כיוון האלקטרוני של הגיטרה", הוא מסביר. "תוך כדי כך הוא גם הכניס אותי מאוד לעולם היצירה בעץ. זה המון ניסויים וטעיה והמון מחקר. זו התקופה לפני שהכול היה בפייסבוק".
האחים חילקו בינם את העבודה: יובל, שסיים לאחרונה לימודי עיצוב תעשייתי, התמקד בעיצוב - ויגב היה שקוע כל כולו בצד הטכני והאלקטרוני. עם הזמן הם החלו לסטות מבניית כלים קונבנציונליים לאפיקים ניסיוניים יותר ויגב החל להמציא ולתכנון כלי נגינה חדשים, מבוססי מחשב: "פעם בנינו איזה מין כמו קלרינט קטן שעובד על נעצים שהם חיישני מגע", מסביר יובל. "אתה נושף וזה מחובר למחשב ואתה יכול לעשות כל סאונד שאתה רוצה. פעם עשינו איזה פרויקט מצחיק ללימודים שלי שחיברנו גזע של עץ לחיישנים, ואז כל פעם שאתה מכה בו עם גרזן זה היה מנגן. מין עולם כזה של הרבה שטויות שבו אתה נהנה מהמחקר, מהשטות ומהעשייה".
"זה מין תחום שאתה בונה כלי נגינה מאפס בעזרת אלקטרוניקה וחיישנים, ולא כמו גיטרה שיש תורה סדורה. זה פשוט שדה שלם של מחקר פתוח שאתה יכול לשחק עד האין-סוף - בין אם זה להכין אפקטים חדשים לגיטרה חשמלית או ליצור שילובים של אפקטים עם חיישנים כדי ליצור כלי נגינה שיהיה בתוך פחית ואתה יכול עם תנועת יד לשלוט בסאונד שלו. הזמנו כל מיני חיישנים מגניבים מעלי אקספרס כדי לשחק איתם וליצור דברים".
"כל העולם שלו נכנס לתוך המוזיקה"
העניין של יגב - "מוזיקאי מחונן עם שמיעה אבסולוטית", כפי שמציינים במשפחה - החל בגיל צעיר מאוד. "זה התחיל מזה שמורה אמרה לו שהוא לא מוזיקלי ושלא יצא ממנו כלום בתחום המוזיקה", אומרת האחות נופר. "הוא 'ניגן' בקונצרט סוף שנה בכיתה ד' על קסילופון ובגלל שהיא טענה שהוא לא יודע, הוא לא הוריד את המקל עד הסוף ועשה כאילו את התנועה בלי לגעת בקסילופון", מוסיפה אסתר. "אני לא מוזיקלית, לא מבינה כלום, אבל אנשים שראו אותו אמרו שהוא עושה את זה כל כך טוב, אבל הוא פחד מהמורה הזאת. מה שמצחיק זה שכל הילדים ניגנו, אבל כולם הסתכלו עליו, איך הוא לא נוגע בקסילופון ועושה כאילו. כל העולם שלו נכנס לתוך המוזיקה - בגיל הנעורים הוא היה מגיע לאולפן אין-סוף פעמים".
גם את אישתו רימון קירשט, שנחטפה איתו יחד, הכיר יגב בזכות המוזיקה. "היא ניגנה תופים והייתה חלק מההרכב שלהם בתיכון. הם ניגנו לאורך כל התיכון, והוא גם היה אחראי על הסאונד ועל ההגברה ועל כל הדברים מסביב. הם שמרו על קשר פייסבוקי כזה לאורך כל השנים. ופתאום לפני שלוש שנים יום אחד מתברר שאחרי זה הקשר מאוד-מאוד התחזק. רימון שברה את הרגל והוא הלך לעזור לה", מספרים במשפחתו. "השפה של המוזיקה היא שפה שהם מדברים בה ביחד. זה עולם שהוא כל כך שלהם".
"תזכורת לזה שהאח נעקר מחייך"
למרות החדשנות והיצירתיות שמלווה את עבודתם, החליטו האחים לא להפוך את התחביב לעיסוק מסחרי. יגב, מסבירים במשפחה, נהנה מעצם המחקר וההמצאה ולא חיפש לעשות לעצמו הון - כספי או אחר. "היו כל מיני ניסיונות אולי לעשות איזה מוצר שאפשר למכור או משהו כזה", מספר יובל. "גם יגב מכר קצת דברים, אבל אני חושב שבסוף הוא נשאר בבועה שלו בקיבוץ, בבועה הקטנה שלו, ופחות שלח דברים החוצה. זה אף פעם לא היה ממש משהו מסודר, אבל זה חלום שהיה ואני מאמין גם שהוא נשאר רלוונטי".
ויובל ממשיך ומשתף: "אני לא מתלונן או בוכה על שום כלי עבודה שנהרס ושום דבר שעשינו ביחד ברמה הגשמית, כי זה לא מעניין אותנו כל כך. אבל זה שוב פעם תזכורת לזה שאח שלך, שהוא גם חבר לתחום עניין משותף, פשוט נעקר מחייך. אני מוצא את עצמי לפעמים מתלהב מדברים שאני רוצה להתלהב מהם והוא לא פה. חוץ ממוזיקה, אנחנו אוהבים גם אוכל. יגב הוא, אפשר להגיד, הפלצן של המשפחה וכולנו מבשלים אבל הוא תמיד הכי מבין. קניתי לפני כמה זמן במסעדה טוניק שרציתי לקנות הרבה זמן ואני יודע שאיתו הייתי יכול עכשיו לדבר על זה 20 דקות".
בסיום המפגש עם בני משפחת בוכשטב מגיעה השאלה המתבקשת על שם המשפחה הלא-כל-כך-נפוץ שלהם. "בוך" בגרמנית הוא ספר ו"שטב" זה אות. המקור של השם, כך מסתבר, מגיע מסב-סבו של יגב - שבהיותו ילד ברוסיה נחטף על ידי הצבא המקומי ושירת בכפייה כפקיד שלישות בשירות הצאר. כשנדרש לבחור לעצמו שם משפחה בחר בשם המשקף את עיסוקו הצבאי (באותה תקופה גרמנית הייתה השפה המדוברת בצבא הרוסי). הסבא שוחרר לבסוף מהשבי ושמונים שנה אחר כך נולד יגב. את אסתר, האימא המודאגת, צירוף המקרים הנוראי-סוריאליסטי הזה דווקא מעודד: "אני כל הזמן חושבת על זה, זה מטלטל, העובדה שהסבא של הסבא היה חטוף, אבל אצלו זה נגמר בטוב".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv