קוראים להן הגר, הילה, טל שרה, מיכל, קרני, אופיר ותמר. רק בנות 20 פלוס-מינוס - אבל הטנקיסטיות האלה והחברות שלהן בפלוגה עשו ב-7.10 היסטוריה: הנשים הראשונות בישראל, וכנראה בעולם כולו, שלחמו בקרב שריון, קרב הרואי שבו הרגו עשרות מחבלים והצילו קיבוץ שלם.
בכתבה ששידרנו אמש (שישי) ב"אולפן שישי" נראה לראשונה התיעוד של הטנק של קרני, מפקדת הפלוגה, פורץ את השער של קיבוץ חולית בדרכו לטהר את הקיבוץ ממחבלים. יום הקרב שלהן התחיל בבוקר של שמחת תורה, 7.10, כשהמחבלים פורצים את הגדר מעזה לעוטף, הטנקיסטיות נמצאות בכלל הרחק משם בגזרה אחרת - בגבול מצרים, בבסיס שלהן בניצנה. הן מתחילות לנסוע שם בשני כלים - טנק וקטלן, סוג של רכב משוריין, לכיוון צפון.
הטנק דוהר בצורה יוצאת דופן עשרות קילומטרים על כביש 232, בדרך ליישובי עוטף עזה. ליד מוצב סופה הן נתקלות בעשרות מחבלים ששועטים לעברן ומתקדמות לכיוון הגדר. בגדר המערכת של רצועת עזה הן מבחינות באותו פתח ענק שיצרו המחבלים ומשאירות שם טנק אחד לשמור - הטנק של מפקדת המחלקה שקד, שמונע עכשיו מהעזתים להמשיך ולעבור דרכו לכיוון עזה או לכיוון ישראל.
בינתיים הן מחליפות את הקטלן בטנק נוסף, וכך יש כבר שני טנקים של לוחמות שממשיכות לכיוון קיבוץ חולית. במקביל מיכל מפקדת המחלקה יוצאת עם הטנק שלה לסייע בקרב בקיבוץ סופה: במשך שש שעות הן נלחמות לצד לוחמי לוט"ר אילת, שלדג וסיירת גולני, פוגעות בעשרות מחבלים, מנקות את הקיבוצים מרוצחים. השבוע, חודש וחצי אחרי, פגשנו אותן לשחזור ראשון של יום הקרב שייכנס לספרי היסטוריה.
"שם הבנתי שבאמת נכנסו למלחמה"
"בשעה 6:30 בבוקר טל מגיעה לחדר שלי, מעירה אותי, אומרת שיש חדירת מחבלים", אומרת סמ"ר הגר, מפקדת טנק בפלוגת הטנקיסטיות. "אנחנו לא באמת מבינים את גודל האירוע". אל"מ שמר רביב, מפקד חטיבת פארן, נזכר: "אני נמצא באותו הבוקר בבית. יש לנו שני טנקים תמיד בכוננות שהייעוד שלהם הוא גבול מצרים. אני נותן להם פקודה לנסוע על הכבישים לכיוון הגדר ואומר להם שניפגש בדרך".
זה מאוד יוצא דופן להגיד לטנקים לעזוב את הגזרה ולנסוע על הכביש צפונה.
אל"מ רביב: "נכון, זה מאוד יוצא דופן וחריג, אבל תוך כדי הדיווחים של בין 6:30 ל-7:30 אנחנו מבינים שזה משהו בסדר גודל אחר". סרן קרני, מפקדת פלוגת הטנקיסטיות מסבירה: "אני מחליטה להעלות את הטנק של מיכל לפילדלפי, אומרת לה 'בגדול תעלי על ציר המערכת ופשוט תסעי צפונה, תהיי זמינה בקשר לפקודות'".
סמ"ר הגר מוסיפה: "צמצמנו צפונה לכיוון סופה, שם בעצם ראינו את ההיתקלות הראשונה - אכזרית שעלתה על מטען, עם פצועים בחוץ בהכרה. מפקדת הכוח שלנו, המ"פ, עלתה על הגג של הקטלן, תפעלה את הנשק ודרכה אותו". סמ"ר במיל' טל-שרה, ע' מ"פ הטנקיסטיות, מספרת: "כשהגענו לסופה, ראינו את האכזרית מפורקת עם הפצועים בחוץ ושם נפל לי האסימון שאנחנו באמת בלחימה. אנחנו שומעים אש מסיבית מסביבנו ואומרים לנו שזה מחבלים, שם אני קיבלתי תמונת מצב שבאמת נכנסנו למלחמה".
"רואה את המחבלים נופלים"
סגן מיכל, מפקדת המחלקה, אומרת: "אני מגיעה להיתקלות, אני מזהה את המח"ט ושני רכבים ואת האנשים מאחורי הרכבים - היו שם פצועים גם - ואני מתחילה לשמוע יריות מצפון לכביש". ואל"מ רביב מסביר: "אני רואה על הציר עשרות מחבלים עם טנדרים, אופנועים, RPG. אני עוצר מולם, יש ממש כמה רגעים של שקט, אני אפילו יורה כדור אחד באוויר כדי לוודא שזה לא כוחותינו ואז מתחיל קרב יריות קשה, בערך חצי שעה. הם ביתרון מספרי עצום, אפילו מתקרבים לכיווננו, והטנק שיצא מהגזרה מול מצרים ועשה את כל הנסיעה הזו על הציר מגיע. אני עולה על הטנק".
סגן מיכל מוסיפה: "המח"ט נכנס אליי לטנק, הוא אמר לי שהתקילו אותם מצפון ושיש מחבלים בכל הציר מצפון לנו ושאני אתחיל לסרוק. אני ישר טוענת את הכלים שלי, כל הצוות אומר לי שהוא מזהה מחבלים ואנחנו מתחילות לבצע ירי. בהתחלה ירי של מקלעים למחבלים שיותר קרובים אלינו ואנחנו ממשיכות בירי פגזים למחבלים שטיפה יותר רחוקים".
את ממש רואה את הפגיעות?
"אני רואה את הפגיעות, אני רואה אותם נופלים".
"בתוך 10 דקות הפכנו למומחיות"
סמ"ר הגר משחזרת: "אני והילה נשארנו בקטלן, טל תפעלה את כל מערכות הקשר להבין תמונת מצב כדי לעזור למח"ט עם כל הקשרים. אני והילה עלינו על הציר של 232, אני יושבת בכיסא הנהג והיא בקטלנית על מערכות הירי והיא אומרת שהיא מזהה כמה מחבלים ושאפתח לה את הנצרה בשביל שהיא תוכל לבצע ירי. זיהינו שהם נפלו".
סמ"ר הילה, מפקדת טנק בפלוגה, מודה: "צריך להגיד - אף אחת מאיתנו לא יודעת איך להשתמש בקטלן, זו הסמכה שצריך לעבור בצבא. אף אחת מאיתנו לא ידעה, ובתוך בערך 10 דקות הפכנו כולנו להיות מומחיות למערכת, יודעות בדיוק איך להפעיל אותה, איך לירות, איך לתפעל כל מעצור". וסמ"ר במיל' טל-שרה, ע' מ"פ הטנקיסטיות, אומרת: "פשוט לומדים ככה בשטח באותו רגע איך להתמודד עם הסיטואציה. ברגע שחוצים אותך 50 מחבלים ושאתה רואה סרטונים ואתה יודע שהציר הוא מאוים נ"ט ו-RPG ומחבלים בכל פינה, אז בוודאי שאתה אומר 'טוב, אולי אני עוד שנייה הקורבן הבא'".
בשלב הזה, תוך כדי לחימה, כשהן נתקלות בעשרות מחבלים ומחסלות אותם, מפקדת הפלוגה סרן קרני מקפיצה לזירה טנק נוסף מניצנה בפיקודה של המט"קית סמל אופיר. עכשיו יש כבר שלושה טנקים עם שריונריות. "מה שהפיל את המשקולת זה לראות 50 מחבלים נוהרים לכיווני, לכיוון הקטלן והטנק", אומרת סרן קרני, מפקדת פלוגת הטנקיסטיות. "שם מיכל התחילה לנהל מגע עם האויב ובאמת להוריד כמה חוליות RPG ולבצע ירי פגזים למרחב".
"החור בגדר לא יוצא לי מהראש"
סמל אופיר נזכרת: "מהרגע שקרני אמרה לי לעלות על פילדלפי, לנסוע לכיוון עזה, הבנתי שזה דבר רציני, זה לא משהו רגיל שאנחנו עושות מדי יום - תחושה של אדרנלין בגטף, להלהיב את הצוות, להכין אותו למשהו אמיתי שאנחנו מתכוננות אליו". מפקדת המחלקה מיכל מספרת: "אחרי ניהול לחימה של שעתיים בערך, הטנק של הסמלת שלי שהיה קצת יותר דרומי ממני מגיע אליי. המ"פ שלי נכנסת לטנק של הסמלת שלי ואנחנו מנהלות לחימה, שני הטנקים ביחד, ואנחנו יוצאות להתקפה לעבר הגדר".
כשמה אתן רואות מולכן?
סג"ם מיכל משיבה: "אנחנו רואות דבר ראשון את שיירות העצים שהיו בהם מחבלים שרופים, רואות את הגופות של המחבלים. תוך כדי אנחנו מבצעות ירי כדי לוודא באמת שכולם מתים ואנחנו מגיעות לפרצה בגדר". וסרן קרני, מפקדת פלוגת הטנקיסטיות, עונה: "אני יוצאת להתקפה, אש מקלעים, לוודא השמדה של כל מה שנמצא במרחב. ואם חשבנו ש-50 המחבלים זה הסוף, זו רק ההתחלה. משם התחילו להתגלגל גם ידיעות על חולית, אנחנו מבינים שככל הנראה יש שם בני ערובה ומחבלים בתוך היישוב".
"החור בגדר לא יוצא לי מהראש, אני משאירה שם את הטנק של מפקדת המחלקה ואני אומרת לה 'לא משנה מה מגיע מאותו ציר, את יורה. יש לך אישור - אם יש לך ספק כמובן לאבחן, אבל לא משנה מה שמגיע מכיוון צפון לדרום, אש שלך'. אני מתחילה תנועה עם המח"ט ועם כוח של לוט"ר ניצנה לכיוון חולית. הנהגת בעצם מזהה שני מחבלים על הציר ומדווחת לי ואני אומרת לה 'פשוט דרסי את המחבלים'. היא פשוט דורסת את המחבלים וממשיכה הלאה ומונעת עוד התקרבות שלהם למרחב".
פשוט דרסתן מחבלים?
סרן קרני, מפקדת פלוגת הטנקיסטיות: "כן. ואז מגיעים לכניסה ליישוב ורואים את השער סגור. מגיע אליי חייל, מטושטש כזה, רץ אליי בבהלה, מרים את הידיים וצועק 'מחבלים מחבלים, תיכנסו ליישוב, מחבלים' ואנחנו פורצים ליישוב. לוקחים תנופה עם הטנק, שוברים את השער הצהוב ומתחילים לדהור לכיוון עם הכוונת ידיים של אותו חייל. הוא מצביע לי ואומר לי 'תירי לשם פגז, יש שם מחבלים'. אני שואלת אותו בחזרה 'יש שם אזרחים?' הוא עונה לי 'לא יודע, תירי לשם פגז'. אני מחליטה לא לירות לשם פגז, אנחנו מדברים על יישוב ישראלי, ואני יורה אש מקלעים לכניסה של הבית".
"המחבלים יודעים שהיו בנות בטנקים? לא"
המח"ט רביב מדגיש: "אנחנו בעצם נלחמים בתוך חולית, יש שם גם אש מהמטעים מבחוץ, גם אש בפנים. הטנק מבצע ירי, גם מקלעים וגם פגזים, גם בתוך היישוב - לחימה מאוד מורכבת. המחבלים לא נלחמו בטנק, כשהגיעו הטנקים הם או ברחו או מתו - והן הרגו עשרות מחבלים". וסרן קרני, מפקדת פלוגת הטנקיסטיות, מציינת: "הלחימה התגלגלה שם עד אזור 8 בערב, עד שווידאנו שהשטח נקי, שהיישוב חולית זוכה ואפשר להוציא את האזרחים החוצה".
זו פעם ראשונה שאת יורה בבני אדם, במחבלים.
רב"ט תמר מסכימה: "כן, אני מרגישה שזה בדיוק מה שהכינו אותי אליו. בהכשרה יש ממש תרגולות לכל דבר ואני פשוט עושה מה שהמוח יודע ומה שהידיים יודעות".
הצלתן הרבה מאוד חיים בחולית ובכלל באזור.
סרן קרני: "נכון. כשאתה באותו רגע באירוע אתה לא חושב 'רגע, אני מציל אותו ואת הבית הזה'. אתה מבין שיש פה מחבל וחייבים להרוג אותו לפני שהוא מגיע לאחד היישובים שלי".
כמה שעות נלחמתן ברציפות?
סרן קרני: "בסביבות 17 שעות".
בתוך הטנק?
סרן קרני: "כן, מטורף".
זה בעצם קרב השריון הנשי הראשון בצה"ל, זה סוג של קרב היסטורי מה שעשיתן.
סמ"ר הילה, מפקדת טנק, עונה בביטול: "אז מה, מה זה משנה? המחבלים יודעים שהיו בנות בטנקים? לא. למה, נראה לך שהן ראו את השיער של מיכל בורח מהג'נטקס? בנים, בנות, מה זה משנה". ורב"ט תמר מדגישה: "אמרת כל הזמן גיבורה והיסטוריה, אני אישית לא מרגישה גיבורה - אני מרגישה שאני לוחמת שהביאו לה פקודות והיא עשתה את העבודה שלה, ואני מאמינה שכל אחד היה עושה את זה".
"אתה מבין שאין מקום לפחד"
יותר מחודש אחרי, סמ"ר הילה מספרת: "היפוך הקערה קורה וקורה מהר, סכנת חיים זה לא משהו שבן אדם צריך ויודע להיות מוכן אליו עד שהרגע שבו הוא מגיע. עם כל התרגולים ועם כל האימונים, זו תחושה שאני חושבת שום דבר לא יכול לדמות אותה. אתה נכנס ליישובים דקה לפני זה כי אתה רואה את החדרים השרופים - רק בדיעבד אתה מבין את סדר הגודל של האירוע ואתה מבין שהקרב הוא לא קרב מול בני אדם. צלם אנוש לא היה כאן. המטרה שלי היא להגן על אנשים, המטרה שלהם היא להרוג אנשים".
והתחושות לראות את המחבלים נופלים בזה אחר זה?
סמ"ר הגר: "כיף גדול, באמת משהו שאנחנו לא רגילים אליו. ואבל עשינו שינוי תודעה מאוד מהיר ופשוט תפעלנו".
יש גם פחד? מנסים להרוג אתכן.
סמ"ר הגר: "הפחד לא היה באירוע. אתה חושב על האזרחים שיושבים בבית ועל כל האנשים שצריכים אותנו שם. אתה מבין שאין מקום לפחד".
"אלה לוחמות הטנקים היחידות בעולם"
המח"ט רביב מחמיא: "הטנקיסטיות שהגיעו עם הטנקים שלהן בעצם שברו את ההתקפה. בשני המקומות שהטנקים נתקלו ממש באש המחבלים, המחבלים ברובם חוסלו ומי שלא - פשוט ברח כי הוא הבין שאין לו סיכוי. הבנות בתוך הטנקים, הלוחמות, עם שלושה טנקים בשלב הזה של ההתקפה נלחמו בצורה נהדרת, נלחמו בדרך שהן לכאורה גם לא הוכשרו אליה - ביצעו ירי בתוך יישובים ישראליים, נסעו על הכבישים".
"אני חושב שבזכות הפעולות האלה במרחב הזה נמנעה התקפה גם דרומה יותר. כל יישובי חבל שלום, החלוציות - לא הגיעו אליהם מחבלים בזכות ההגעה של הכוחות מחטיבת פארן והטנקיסטיות, שהיו כל כך משמעותיות בשלב הזה של ההתקפה. אלה לוחמות הטנקים היחידות בעולם, מיומנות מאוד, מקצועיות מאוד".
אין עוד חילות שיש בהן...
"לא, אין עוד חילות מערביים ובכלל שיש בהם לוחמות טנקים. זה ממש פרק בהיסטוריה, זה פרץ משהו ענק - גם בנות בשריון וגם לוחמות בכלל - הסתערו, חיפו, תפקדו, טיפלו בפצועים בצורה מעוררת השראה".
אז הוויכוח הישן ההוא מאחורינו?
"אני חושב שזה כבר לא רלוונטי. אחרי המלחמה הזאת זה כבר יהיה ברור, גם הצורך וגם הוכחת היכולת הברורה שהייתה כאן".
הרמטכ"ל רא"ל הרצי הלוי מצא שלשום (חמישי) זמן באמצע הלחימה לפגוש את השריונריות שעשו היסטוריה. גם הוא יודע שאחרי מה שהן עשו ב-7.10 יסתיים הוויכוח על שילוב הנשים בשריון. הבנות הללו הוכיחו - האישה שבטנק תנצח, או אם תרצו - פרחים בקנה ובנות לוחמות בצריח.