מאז תחילת המלחמה, העיר שדרות עומדת כמעט שוממה. רוב אוכלוסיית התושבים, שבימים כתיקונם מונה 36 אלף איש – פונתה עוד בשבוע הראשון ללחימה. אבל אפילו שם, יש מי שלא עזבו את הבית – בין אם מבחירה ובין אם מחוסר ברירה – ויצרו קשרי חברות וקהילה.
יותר מחודש עבר מהשבת ההיא, ושדרות גם היום נראית עיר במצור. בעיקר חיילים ושוטרים מסתובבים ברחובות הריקים. רוב הבתים נטושים, ההרס מהלחימה עדיין בכל פינה - כאילו הזמן עצר מלכת.
"בימים הקשים ביותר במלחמה היינו כאן בסביבות 3,500-4,000 תושבים – ואנחנו כן רואים שיש איזושהי עלייה", אמרה דניאל גניברג מרדכי, מנהלת קהילה בחירום בעיריית שדרות. היא הייתה מאלו שלא עזבו את העיר לרגע – אחרי שב-7 באוקטובר הייתה נצורה בממ"ד עם בעלה ועם התינוק שלהם, רק בן שנה ו-4 חודשים.
מאז, דניאל לא נוטשת את החמ"ל. בעלה והבן פונו יחד עם רוב מ-36 אלף תושבי שדרות, והיא הפכה ממנהלת מועדון הצעירים לאחראית התושבים המעטים שנשארו בעיר.
משה בן עטר, בן 90 ממייסדי שדרות, היה אמור להיות מהראשונים שיפונו. אבל עד שהחל הפינוי הרשמי, עבר שבוע מתחילת הלחימה – ואז כבר לא הסכים מחשש להיות יותר בודד ורחוק מהעיר האהובה שלו. "אין לי ממ"ד בכלל", אמר. "היום הייתה תקלה שלא היה חשמל, ובגלל זה לא אכלתי כל היום – לא רציתי לפתוח את המקרר שלא ייצא הקור", שיתף משה בקשיים.
דנית נולדה בשדרות, נפצעה כבר בשני מבצעים קודמים. ב-7 באוקטובר היא דווקא הייתה בחו"ל, נחתה בלילה ומיד דהרה לתוך העיר – כשהתאומות שלה אליה וקיטי היו אצל סבא וסבתא. "דפקתי להם על החלון של הממ"ד ואמרתי 'זאת אמא, תפתחו!', ופשוט נשארתי שם בבית של אמא שלי", סיפרה דנית. ומאז הן כאן, לא עזבו – וגילו שמסביבן בשכונה יש לפחות עוד 20 שכנים שהחליטו להישאר.
"אני חושבת שהרוב שנשארו הם אנשים מבוגרים יותר, שקשה להם יותר להתפנות", אמרה דנית. "גם אין לאיפה להתפנות כל כך, אני למשל ניסיתי בהתחלה ולא הצלחתי". כור ההיתוך שיצרה המלחמה לא התהווה בשכונה הזו מיום שהוקמה. דנית שמעה על איגור, שכן בן 102 ואשתו סוניה, שגרים בבניין סמוך. עד הביקור שלנו, לא יצרו איתם קשר דוברי רוסית מטעם העירייה. אז דנית ובתה אליה מבקרות אותם בכל יום, מביאות מזון וחיבוק.
בבר יוקו, תושב שדרות, אמר: "זה הבית שלי, פה אני חי ובעזרת השם פה אמות". דנית כהן סיכמה: "אין לי לאן ללכת. המשפחה שלי פה, נולדתי פה".