מעין צין, אמן של דפנה בת ה-15 ואלה בת השמונה רצתה לנסות להרגיש מה עבר על בנותיה כשנחטפו בידי חמאס לעזה. בשבוע שעבר נודע לה שאביהן של דפנה ואלה, בעלה לשעבר, נועם אליקים ז"ל, אותר לאחר שנרצח על ידי המחבלים שחדרו לביתם בשבת הארורה ההיא. גופתו נמצאה שעות ספורות אחרי שזוגתו, דקלה ערבה, ובנה בן ה-17 תומר הובאו למנוחות זה לצד זה.
שעותיהם האחרונות תועדו בסרטון שנצרב בתודעה כאחד משיאי השימוש המחריד שעשו המחבלים במצלמות ובשידורי הפייסבוק. במעשה שאפילו הנאצים לא עשו הם תיעדו כיצד השתמשו בתומר בן ה-17 כדי לפתות משפחות אחרות לצאת מהממ"ד - ורצחו אותם. "תקרא לו, אני לא אהרוג אותו", נשמעו משדלים לצאת מהממ"דים.
במעשה אמיץ במיוחד, החליטה מעין לחזור אל התופת, אל הזוועות - אל הבית בנחל עוז בו קרה הנורא מכל. "אני רוצה להגיע לנחל עוז, לחדר של הבנות שלי. אני רוצה לראות את הדובים של הבת שלי הקטנה, את שולחן האיפור של הגדולה, את ארון הבגדים שלהן. אני רוצה לראות איפה הם ישבו שם בסרטון, דפנה, נועם, דקלה, אלה ותומר. אני פשוט רוצה להגיע לשם, למקום שממנו המשפחה שלי נלקחה", היא אומרת. הבנות שלה, דפנה ואלה, הן בין היחידות שיש תיעוד שלהן בשבי החמאס בעזה.
באותו יום ארור, מעין התקשרה לסתיו, בנה הגדול של דקלה לשאול אותו מה הוא יודע, לבדוק אם הוא יודע, איפה הוא. "הוא אמר שהוא יודע ושיש את הסרטון שהחמאס שידרו בלייב מהנייד של אימא שלו בפייסבוק והוא ישלח לי את הסרטון. והוא שלח לי את הסרטון", היא משחזרת. "הן הלכו לישון בבית והתעוררו בעזה, אחרי אימה בבית, שזה המקום הכי בטוח של כל בן-אדם בעולם. הן הלכו לישון במיטה, שלפו אותן מהמיטה מחבלים טרוריסטים, מרצחים אכזריים ביותר לתוך תופת, לתוך זוועה".
"קשה לי המחשבה שהן שם", היא משתפת. "אני לא יודעת מה עובר עליהן, אם הן בסדר, מה הן חושבות, אם הן יודעות משהו בכלל". מעין, ביקשה מאיתנו להתלוות אליה לבית בנחל עוז ולנסות לאתר את מה שכל מי שאיבד קרובים היה רוצה לרגע להניח עליו שוב את היד.
"אני אחצה ימים ואגיע אל הבנות שלי, אל שתיהן", היא אומרת בנחרצות. "אין מי שיאהב אותן כמוני ולא יעזור לאף אחד כלום, אני אגיע לאן שצריך. הבנות שלי הן החיים שלי. החמאס התעסק עם האמא הלא נכונה". היא נזכרת שבחודשים האחרונים בתה, דפנה, הכירה לה את השיר "פרחים במדבר" של אייל גולן. מילות השיר "אני אמצא דרכים לגדל פרחים באמצע המדבר גם כשהלילה קר" מקבלות כעת משמעות חדשה לחלוטין ומדגישות את תעצומות הנפש של מעין.
בדרך עם מעין אל נחל עוז אנו עוברים בין אזורי ההרג, שטחי המוות, והמקום עוד מסוכן. כשאנחנו מגיעים אל שער הקיבוץ, מעין אומרת, "אנחנו הולכים לעבור איפה שנועם הלך עם המחבלים", היא אוספת את עצמה. למרות האישורים שקיבלה להיכנס, עוצרים אותנו במחסום. יש חשש לירי נ"ט על הציר. החיילים הדרוכים קיבלו הוראות לא לאפשר לאף אחד להיכנס, זה מסוכן. לבסוף ניתן האישור להיכנס והשער שעדיין עומד על תילו, נפתח.
למרות האסון האישי, שליו ממשפחתה של דקלה התגייס למילואים וכעת מנסה גם הוא לעזור. כשלבסוף היא מגיעה לבית, חייל מתעקש להיכנס לפני מעין לבית. כשהוא יוצא ממנו בחזרה, עולה מדבריו שהמראות שכל כך היה חשוב לה שנתעד, בלתי אפשריים. הוא מבקש לחסוך ממנה את המראות ומוצא עצמו בסיטואציה קורעת לב, קשה מנשוא. "אני מתחננת, בבקשה. אתה חייב לתת לי להיכנס. בבקשה, אני חייבת להיכנס", מעין מפצירה בו. "אם הבנות שלי עמדו בזה והן כל כך קטנות, אז אני אעמוד בזה גם". אך הוא בשלו, נחוש לא לאפשר לאם לראות את הזוועות שראו בנותיה.
לאחר כמה דקות הוא חוזר אל מעין שמחכה לו מחוץ לבית כשבידיו בגדיהן של בנותיה, לבקשתה. היא מקרבת אותם אליה ומבקשת לשמור עליהם מכל משמר. היא אוספת מהגינה עם דרכה חזרה לרכב גם מזכרת נוספת, שלט, ועליו כתוב "המלונה של טובי".
רוב בני המשפחות של הקיבוץ הזה שאליו חדרו יותר ממאה מחבלים נעקרו מבתיהם וטרם חזרו. בסוף השבוע הזה הבנות דווקא היו אמורות להיות אצלה, אבל בגלל חג המשק של הקיבוץ בו הן היו אמורות להופיע, מעין ויתרה על השבת שלה. היא נלחמה להיכנס להיריון ולהביא אותן לעולם. עכשיו, הן כל מה שנותר לה.