בשבת השחורה בשבעה באוקטובר, רינת ורודי סקריסבסקי מהמושב אוהד התעוררו לקול האזעקות והפיצוצים העזים. בשעה שבע בבוקר, עוד לפני שנודע כי אלפי מחבלי חמאס חדרו ליישובי הדרום, יצא רודי לאסוף את גילי בתו מבאר שבע. אשתו רינת ובתו דניאל חיכו להם בבית.
"ארבע-חמש דקות אחרי זה אני שומעת צרור ירי", שחזרה רינת. "אני אומרת לילדה, לדניאל - 'בואי נתקשר לאבא'. אני מנסה להתקשר אליו אבל הוא לא עונה".
ככל שחלף הזמן ממדי האסון התגלו, ועדיין - אין אות חיים מרודי. "אין סיכוי שאבא לא עונה לנו כל-כך הרבה שעות", סיפרה דניאל, בתו. "אתה מתחיל להבין שהברירות זה או שהוא חטוף, ברח, או נרצח. אף אחד לא האמין לי, כולם אמרו לי - 'אבא שלך עשוי מחומר אחר'. אבל אני ואימא שלי הרגשנו שאין סיכוי".
לאחר שעות שבהן נלחם עם מחבלים ברעים, יהונתן, בנו של רודי, שמשרת במילואים כסגן מפקד פלוגה בחטיבת גבעתי, נסע לחפש את אבא. "בצומת יש איזושהי תעלה, ראיתי את הגגון מרחוק, התקרבתי וזיהיתי אותו", שיתף. "החיילים ניסו לעצור אותי, לא נתנו לי לגשת אליו. אבל ראיתי שכבר הוא לא בין החיים. נסענו לפה חזרה ובישרתי להם את הבשורה".
בדרכו לאסוף את בתו גילי, בזמן שברדיו רק התקבלו הדיווחים הראשונים על המתקפה, רודי נרצח בידי חוליית מחבלים. "אני לא חושבת שהיה מישהו אחד שיעיד על אבא שלי שהוא לא האבא הכי טוב, הבעל הכי טוב", אמרה דניאל. רינת הצטרפה: "הוא היה החבר הכי טוב שלי. היה אבא מושלם, מושלם, מושלם. בעל סבלני, מכיל, אוהב. הוא כל שנייה ביום חסר לי".
בשבועות שחלפו הם מנסים לעכל את האובדן העצום, ומסגלים לעצמם דרכים להתמודד עם הכאב. אצל חלקם הקבר של אבא הוא מקום לפרוק את הגעגוע. "זה אולי המקום היחיד שאני מגיע אליו, ואני שנייה איתו לבד ואני מרשה לעצמי קצת יותר", אמר יהונתן.
"הוא היה מורה בבית ספר ויש כאן תלמידים שלו ששוכבים לידו", המשיך יהונתן. דניאל סיפרה: "הוא אהב את האדמה הזאת שעכשיו הוא קבור בה והאדמה שהדם שלו בסופו של דבר נשפך בה. ובתור ילדה, כל פעם שהייתי אומרת לו - 'אבל למה רק אני בקיץ צריכה להיות במלחמה כשחברים שלי מהמרכז נהנים?' הוא היה אומר לנו - 'זאת האדמה הכי טובה בארץ'".