"מה שהיה בעזה לא יהיה", את זה כולם מבטיחים היום. אבל מה בעצם היה? כשנוסעים אחורה על ציר הזמן, שומעים שעזה דיברה. הכול כבר היה שם, אנחנו שמענו רק מה שרצינו. עזה הפכה לבית הקברות הגדול של כל הקונספציות הישראליות, של החלומות והמלחמות, ההדחקה וההכלה. הכול היה גלוי, ישראל פשוט העדיפה שלא להישיר מבט.
"מה שאנחנו אמרנו, אנחנו נפגע עמוקות בחמאס אחת לכמה שנים ונקבל כמה שנים של שקט, ונעשה את זה במחיר נמוך מאוד", מסביר ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק. ואהוד אולמרט, גם הוא ראש הממשלה לשעבר, טוען: "את מה שאנחנו עושים היום, יכולנו לעשות במחיר אחר לגמרי, הרבה קודם לכן, ולא עשינו".
ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט מכריז: "השנה שחלפה פירקה אותנו מבפנים, החלישה אותנו כעם, ומה קורה לגוף כשהחיסון שלו נחלש ונחלש? הוא נתקף". ולפי יוסי כהן, ראש המוסד לשעבר, "זה קרה אולי אפילו עד יום שישי, אולי עד 6 באוקטובר, זאת הייתה מדיניות הממשלה לאורך הרבה מאוד זמן. אם תרצה מדיניות הממשלות, ושם, כמובן, חטפנו, איך אומרים? את הפתעת חיינו".
1948: מלחמת העצמאות
רצועת עזה נולדה עם ישראל. תוצאות מלחמת העצמאות משרטטות את הקו: ערביי מישור החוף והנגב, שבורחים מצבא המדינה הצעירה, מכפילים את מספר התושבים ברצועה ומעצבים את האופי: מחנה פליטים ענק. מצרים ששלטה בה כנראה מזהה כבר אז את הפוטנציאל הבעייתי, ומטילה על הרצועה משטר צבאי.
"היישובים שעל הגבול, כדוגמת נחל עוז, סבלו הרבה מפגיעות המצרים", אמרו אז ביומני החדשות. "מגדל שמירה הוקם וכן הסתתרו הילדים במקלטים". הטרור תסס שם מהרגע הראשון, למרות שישראל לא שולטת בה. אז קראו לזה "פדאיון" והדפוס בעצם לא השתנה.
1955–1956
כבר בשנת 1956 ישראל מתחילה את המערכה נגד הטרור משם. המטרה נשמעת מוכרת: טיהור קני המחבלים. "לפדאיון לא היה משנה אם הקורבנות שלהם היו גברים, נשים או ילדים ישראלים", אמרו אז בתקשורת הזרה. רכז הביטחון של נחל עוז אז, רועי רוטברג, נרצח וגופתו נגררה לעזה.
הדמיון המצמרר לימינו רק מתגבר כששומעים את ההספד הכמו נבואי של שר הביטחון משה דיין: "הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא?". וברק מספר: "משה דיין התייצב שם, הוא לא הכיר את רועי עצמו. הוא אמר 'בואו לא נבוא בטענות אליהם, בואו נבוא בטענות אל עצמנו'".
נכון שטרור הפדאיון היה רק סיבה משנית למבצע קדש שנה לאחר מכן, אבל יחד עם כל סיני כובשת ישראל בסערה במבצע הזה גם את הרצועה - וישראל מחזיקה בעזה תקופה עוד לפני 1967. "תושבי המקום מקבלים קמח ומזון ממחסני ישראל", ציינו אז בתקשורת. הפגנות שוטפות את הרחובות, עם כל המרכיבים שמוכרים גם היום: בציבור הושמעו קריאות להחזיק בעזה מטעמי ביטחון, הלחץ הבין-לאומי פעל – ועזה הוחזרה.
1967
אחרי מלחמת ששת הימים והניצחון הסוחף שוב עזה בידינו, נכבשת בשנית. "אנו נמצאים בגבולות הגדולים והנרחבים ביותר שידעה אי פעם מדינת יהודים", אמר אז הרמטכ"ל יצחק רבין. וברק מסביר: "משה דיין התנגד לכיבוש עזה, הוא הנחה לא לכבוש את עזה – 'עזבו את עזה, זה לא מעניין'. אני לא בטוח שהוא טעה. יכול להיות שאלמלא כבשנו את רצועת עזה, היינו במצב יותר טוב - סתם הוספנו לעצמנו אז 350 אלף תושבים לטפל בהם, היום זה כבר 2.5 מיליון".
"אנחנו באיזשהו מקום תמיד התייחסנו לרצועת עזה קצת כאילו זה חלק ממדינת ישראל", טוען אולמרט, ויוסי כהן מדגיש: "אל תשאל אותי אם אני בעד או נגד פתרון שתי המדינות".
למה לא תענה אגב?
"כי זה נושא שצריך לדון בו בתום המלחמה, לא כרגע. אבל נדון בו".
המתח הזה בין חזון ארץ ישראל השלמה, שיקולי הביטחון והשליטה בעוד מאות אלפי פלסטינים, ילווה את ישראל מאז לעשורים ארוכים. אחרי המלחמה ישראלים מטיילים בעזה, וישראל מאמינה שהתמריץ הכלכלי - בעבודה ובתיירות - יהיה המפתח לשקט, יוריד מוטיבציה לטרור: תפיסה שאחזו בה שוב ושוב ממש עד 7 באוקטובר השנה.
כבר אז, לפני 56 שנים, ישראל מצפה ומתבדה. רון בן ישי דיווח אז ממחנה הפליטים ג'באליא: "זו מאורת נחשים אמיתית, השנאה אלינו הישראלים בין סמטאות ובלוקונים אלה היא פתולוגית. אין זו שנאה כבושה. הם שונאים אותנו בגלוי". ולפי בנט, "כל פעם שמישהו מדבר על החשיבות של לעצור את ההסתה, זה מעין 'נמאס לשמוע אותו, הסתה זה בקטנה'. לא, זה לא בקטנה, כי 2,500 המחבלים שנכנסו לבארי ולניר עוז ושחטו יהודים, זה תוצר של שלושים וארבעים שנות הסתה".
ומה עושים אחרי ששת הימים? מקימים יישובים. תוכנית "חמש האצבעות" - רצועות התיישבות שיבתרו את הרצועה בין עזה לרפיח וישיתו עליה ביטחון."זהו יום גדול, יום ביסוס אחיזתנו באזור זה", אמר בהקמת נצר חזני ראש הממשלה יצחק רבין, לימים אדריכל אוסלו שאז הניח את אבן הפינה. 21 יישובים ייבנו ברצועת עזה ברבות השנים.
אבל אחרי האיפוריה שטף את הארץ גל פיגועים. מוטי קירשנבאום דיווח אז: "שכרו של הילד העובד 12 שעות ביום הוא לירה ישראלית אחת. תמורת זריקת רימון יד על אוטובוס ישראלי משלמים לו 5 לירות". ב-1971 מחבל, נער בן 15, רוצח את אביגיל ומרק ארויו, כשהוא משליך רימון למכונית המשפחה ששבו מטיול. גם אריק איינשטיין שר על הסכנה: "ואני חושב עוד מעט זה עזה ורק שלא יעוף איזה רימון ונלך לעזאזל". באותה שנה נפתח עוד סבב מול עזה: עוצר, סריקות מבית לבית, יחידות מיוחדות, פשיטות, חיסולים . ישראל מתחילה להתרגל למשוואה של פיגוע–תגובה, שגרה שתתהפך עליה.
1977–1979
בהסכם השלום עם מצרים אנחנו מוותרים על סיני, לא על עזה. המצרים ממילא לא ממש רצו את שק הצרות הזה. המהפכה האיסלאמית באיראן מייצרת במזרח התיכון ליגה חדשה של טרור: הג'יהאד האיסלאמי מוקם בעזה. 15 שנים אחר כך תחסל ישראל את ראש הגרעין המייסד פתחי שקאקי.
החיסולים כסיכול, או כתגובה, יהפכו גם הם לחלק מהשיטה. ויוסי כהן מספר: "המפגש הראשון שלי ברצועת עזה קורה באמצע שנות השמונים. אני כבר איש מבצעים במוסד, ואני עובד ברצועת עזה. הרצועה מסוכנת גם אז, המקום הזה תמיד היה מבעבע, תמיד עם סוג של סכנה".
1987
מעזה נפתחה הרעה גם באינתיפאדה הראשונה. האבנים הראשונות מושלכות שם ומיד אחר כך ביהודה ושומרון. והאש מתלקחת לשנים. ובנט נזכר: "תחילת המסלול שלי בסיירת מטכ"ל בשנת 90', לוקחים אתנו לדיר אל-בלח, מאות מתפרעים והכול - זו החוויה הראשונית שלי".
בתוך ההתלקחות בחצר בית במחנה הפליטים שאטי מוקמת תנועת ג'יהאד חדשה. לבעל הבית קוראים אחמד יאסין, לתנועה - חמאס. בריאיון לערוץ 2, כשנשאל על הפיגועים, השיב: "אני מגן על עצמי. אני הקורבן. אני המותקף, לא התוקף". האימאם יאסין נותן תוקף דתי לטרור, ואחת הפעולות הראשונות בהוראות השיח' היא חטיפתם של החיילים אבי סספורטס ואילן סעדון ב-1989. המטרה: לנהל מיקוח לשחרור אסירים. אחר כך נחטף גם ניסים טולדנו. בין החוטפים גם מבחוח, שחוסל שנים אחר כך בדובאי בפעולה שיוחסה למוסד.
1992
גל החטיפות מביא להחלטה על גירוש יותר מ-400 מחבלי חמאס ללבנון - החלטה שתמכו בה אז גם שרי מרץ. אפילו בג"ץ מאשר, עוד כלי תגובה שישראל מקווה שייצור הרתעה. אבל חיזבאללה מאמץ את המגורשים ומאמן אותם: איסמאעיל הנייה, מחמוד א-זהאר, יחיא עיאש. כשהם חוזרים, בלחץ אמריקני, הם מיומנים יותר במלאכת הרצח. החטיפות נמשכות, ישראל מסרבת למשא ומתן עם המחבלים. והפעולה הצבאית לשחרור וקסמן נכשלת. "אני כראש הממשלה ושר הביטחון נושא באחריות להחלטה", הצהיר אז רבין. "בכל מקום ההעדפה היא פעולה צבאית ולא משא ומתן ושחרור מרצחים".
וכהן מסביר: "יש לנו עניין בלחסל בכירים, לא משום נקמה, אלא 'הקם להורגך השכם להורגו'". בנט אומר: "אני לא מקבל את הטענה שהגישה הכוחנית לא עבדה. מול טרור שהוא לא מופעל על ידי מוטיבציה ספציפית, אלא על ידי אידיאולוגיה שאומרת, 'חייבים להשמיד אותך', אז המלחמה היא לצמיתות".
לפי ברק, "מאבק אחד זה להרוג את היתושים ומאבק שני – לייבש את הביצה. בטווח מיידי, אתה צריך להרוג יתושים, אבל היתושים מתרבים בביצה וזה אין-סופי, זה 'לנצח תאכל חרב'. בסופו של דבר, פתרון של סכסוכים לאומיים מהסוג הזה קורה כאשר מוצאים נוסחה לייבש את הביצה". בנט חולק עליו: "התפיסה שהוא מבטא אומרת שאנחנו בכוחנו להשפיע על המוטיבציות של האויב. אני לא חושב שאני יודע לשנות את המוטיבציה של יחיא סינוואר. אני חושב שאנחנו צריכים לטפל ביכולות של כל המחבלים באופן סיסטמטי, לא ניתן להם להתרומם ולהתחזק".
1993
לתוצאות עוד נגיע, אבל אין ספק שהסכמי אוסלו משנים כיוון. בפעם הראשונה ישראל נוקטת יוזמה בתקווה לשקט ושלום. במסגרת ההסכמים צה"ל נסוג מעזה והיא הראשונה לעבור לישות הפלסטינית החדשה. גם באולפנים חוגגים את היציאה מעזה. ברק משחזר: "אני הבאתי הסתייגויות בעיקר מסידורי הביטחון שנראו לי רופפים, אבל בסופו של דבר לא הייתי נגד הדבר הזה. קל יותר להילחם בטרור כשהוא מבחוץ, מאשר כשהוא בא מבפנים. עכשיו, זה נשמע הזוי מול התוצאה הזאת של האירוע האחרון..."
אולי גם זו קונספציה.
ברק: "זה לא קונספציה..."
אבל תן לי להציע לך - ביהודה ושומרון דבר כזה לא קורה, כי אתה אוחז בשטח.
ברק: "אנחנו לוקחים את הכישלון שלנו, כישלון טכני שאפשר בקלות לפתור אותו, ולהפוך ממנו אבן מסד למדיניות שמעמידה בסימן שאלה אם אי פעם נגמור את מסע ההתרחבות - שצריך לכבוש גם את סיני ואולי עוד איזו רצועה בעבר הירדן המזרחי".
ואולמרט נזכר: "הצבעתי נגד אוסלו. אני חושב שטעיתי. אני חושב שההחלטה על אוסלו הייתה נכונה. היא הייתה החלטה קשה, היא הייתה החלטה שהולידה ציפיות שבחלקן לא התממשו בגלל המשך שלטון הטרור של ערפאת ברשות הפלסטינית ובתרומה שאנחנו תרמנו במדיניות הקיצונית, המשיחיסטית". "אני מאוד התנגדתי לאוסלו", מציין בנט. "חשבתי שזה שיגעון עכשיו לייבא חבורת טרוריסטים לתוך לב הארץ שלנו. ובערבית הם המשיכו להסית, ובאנגלית הם דיברו כאילו יפה".
לרגע אחד לעזה היה אפילו נמל תעופה משלה, על שם יאסר ערפאת, וחלומות על ישראלים שיטוסו בטיסות מוזלות. אבל אחרי הטקסים, הדם המשיך לזרום: טרור המתאבדים מפלח את מרכז הארץ, כשהמוח השטני יושב ברצועה. פיגועים קשים מתרחשים גם ביישובי הגוש, וב-1996 חוסל המהנדס יחיא עיאש. ישראל מחסלת את ראשי חמאס, מחליפיהם מוציאים פיגועי נקמה.
דילמת עזה הפכה גם למחלוקת פוליטית. ראש האופוזיציה נתניהו אמר אז: "אמרתי לו (לרבין), אל תסיר את הסגר מעזה, יהיו פה אסונות. וראש הממשלה בחר להעדיף את ערפאת ואת רווחת תושבי עזה על חשבון ביטחונם של תושבי ישראל. אני דורש הקמת ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את כל ההידרדרות הביטחונית". רבין השיב לו: "אנחנו נילחם בטרור ונמשיך במשא ומתן. "הבטיחו לנו גם קטיושות מעזה, כבר שנה לא הייתה אף קטיושה ולא תהיה קטיושה". ברק מחדד היום: "באותה עת כמעט לא הייתה ברירה לישראל לנסות את זה"
הניסוי נכשל?
ברק: "יש הרבה דברים שלא הצליחו, בטח. במידה מסוימת זה נכשל. אבל יש לזה שיקול מדיני, של מה אתה מפסיד באפשרות הזאת, אי פעם להסדיר את היחסים, אי פעם, לא יודע מתי".
יוסי כהן: "בראייה ההיסטורית אני חושב שהמהלך הזה שנקרא הסכמי אוסלו מעולם לא הושלם. נעצרנו איפשהו באמצע הדרך. הדבר הזה בעצם נגדע, ובצדק, מאחר ואלה החותמים איתנו על הסכמי אוסלו חזרו באופן מלא לעסוק בטרור".
1996
לאחר רצח רבין, נתניהו נבחר, אבל תהליך אוסלו לא נעצר. נתניהו נפגש עם ערפאת ולחץ לו יד, גם אם בלשכתו השתעשעו – כפי שדווח אז – ברעיון שניתן יהיה להסתיר את לחיצת היד מהמצלמות. שנה לאחר מכן ניסיון חיסול כושל של ח'אלד משעל בירדן גורר שחרור מהכלא של אחמד יאסין. הוא יחוסל שבע שנים אחרי כן, אבל מבוקש אחד חומק שוב ושוב – מוחמד דף: האיש שקריירת הטרור שלו מוכתמת בנהרות של דם, ופיקד גם על אירועי 7 באוקטובר, איכשהו מצליח לחמוק.
כהן: "יכול להיות שהוא בר מזל, יכול להיות שהיינו צריכים להיות אולי ממוקדים יותר. בניסיון אחד הייתי שותף. במהלך צוק איתן, אני יודע שהוא פשוט זחל החוצה מבניין שקרס עליו. אבל כן, אנחנו ניסינו ונמשיך לנסות".
תחילת שנות האלפיים
עם תחילת האינתיפאדה השנייה נמל התעופה העזתי מוצא משימוש. באותם ימים יכולת אסטרטגית חדשה נכנסת לארסנל של הטרור – ירי טילים ופצצות מרגמה, עם טיל ראשון לשדרות ב-2001. טווח הירי גדל בהתמדה וישראל מתמגנת. ראש הממשלה אריאל שרון הצהיר אז: "אשקלון לא תהפוך לקו חזית. אני רוצה שתדעו את זה".
אבל אז שרון, שהבטיח גם שדין נצרים כדין תל אביב, מציג תפנית: ראש הממשלה, מנהיג הליכוד, מאבות ההתיישבות, מחליט לעזוב את עזה חד-צדדית. "ההתנתקות הזאת תחזק את ישראל באחיזתה בשטח החיוני לקיומנו ותקדם אותנו בדרך השלום עם הפלסטינים ושאר שכנינו", הצהיר בכנסת ב-2004 לקול קריאות ביניים.
התמונות הקשות של חיילים מחפשים את שרידי חבריהם אחרי אסון הנגמ"שים הכפול ב-2004 מסעירות את הוויכוח הציבורי על תוכנית ההתנתקות. באותה שנה מתרחש רצח משפחת חטואל - האם טלי, בהיריון בחודש השמיני, ובנותיה, הילה, הדר, רוני ומירב. "במקביל ללוויות, על פי החלטת ועד יישובי גוש קטיף, התושבים ימשיכו לפקוד את הקלפיות במשאל ההתנתקות", דווח אז.
עוד פיגוע קשה מכה בגוש קטיף ביום משאל מתפקדי הליכוד על התוכנית. למרות שהליכודניקים מצביעים נגדה, שרון חותר להתנתקות ומגייס רוב בכנסת. "ישנם שרים שמתנגדים ליציאה כלשהי מעזה, אני לא נמנה עימהם", הצהיר נתניהו. בהצבעות הוא תמך: "שלא תהיה לך טעות, במשאל עם אני אתמוך בתוכנית" - ובאולפנים הוא הזהיר: "אנחנו לא ממגנים את יישובי הנגב המערבי לחינם, אנחנו לא מארגנים מערך נגד טילים באשקלון לחינם".
רק ערב העקירה ממש הוא התפטר מהממשלה: "אני יודע שאני לא יכול להיות שותף ברגע האמת הזה למהלך שאני חושב, שאני מאמין, שהוא שגוי, שהוא מתקדם בעיוורון לקראת הקמת בסיס איסלאמי שיסכן את מדינת ישראל".
הוויכוח לא היה רק על ארץ ישראל השלמה, אלא על העתיד הביטחוני. "יש טענה שיהיה איום, איום על יישובים בנגב. אני עוד לא שמעתי טענה מגוחכת כזאת", אמר מאיר שטרית, אז שר בממשלה. ואולמרט, אז ממלא מקום ראש הממשלה, הצהיר: "אין טעם להמשיך ולקיים 7,500 יהודים בתוך 1,500,000 פלסטינים. למען הביטחון, למען המלחמה בטרור, ולמען השגשוג הכלכלי של ישראל".
הבטיחו לנו שאחרי ההתנתקות...
אולמרט, היום: "מי הבטיח?"
אתם.
"לא. אנחנו לא הבטחנו. מהרגע הראשון לא הייתה איזושהי אשליה שמי שנמצא ברצועת עזה הוא מישהו שאפשר להידבר איתו ושאפשר לחיות איתו בשלום. אבל לחיות בתוך רצועת עזה, מאתיים מטר מח'אן יונס, זה היה נותן ביטחון? הרקטות היו לפני 2005".
אבל בטווח אחר ובכמויות אחרות.
"רק שהקרבה שלנו לרקטות הייתה הרבה יותר גדולה. גם כשהיינו בתוך רצועת עזה, לא הצלחנו למנוע טרור".
בנט: "המחשבה שאם נפנה שטח וניתן לצד השני את השטח, ויהיה להם טוב, וזהו, ויבוא שלום עלינו – היא לא מוכחת באויב הפלסטיני. זה כושל פעם אחר פעם, כי הם רוצים לחסל אותנו.
כהן: "הבעיה המרכזית שלה היא שהיא באה בלא שום הסדרה מנגד. זאת ה-מתנה שיכולת לתת לרשות הפלסטינית בימי 2005. למה לא לנהל אודות הדבר הזה משא ומתן? לקבל איזושהי תמורה. איך אנחנו מוודאים שהסדרי הביטחון ביוצאנו מרצועת עזה נשמרים לטובתנו?"
2005
ב-12 בספטמבר 2005 יצאו אחרוני החיילים. "עכשיו אפשר להניף את דגל ישראל בקו הגבול החדש של מחסום כיסופים", הצהיר רוני דניאל ז"ל. ישראל עזבה את עזה, אבל עזה לא עזבה אותה.
