"אני לא יודע איך אפשר לעכל את הזוועות, האובדן וחוסר האונים", סיפר אמש (רביעי) חיים ילין, ראש המועצה האזורית אשכול ותושב בארי. "אתה רואה את ההודעות של המשפחות שזועקות בממ"ד שהמחבלים עלינו. אתה לא יכול לעזור, ואתה מבין שזה הסוף שלהם. בכל מקום שהמחבלים לא הצליחו להיכנס, הם שרפו את הבית. אנשים קפצו מהקומה השנייה עם ילדיהם הקטנים ועטפו אותם בשמיכות כדי שלא יישרפו. אתה שואל: זה הבית שלי, המדינה שלי. איפה מי שצריך להגן עלינו?"
ילין שחזר את השעות המתוחות שהמתינו בהן לחילוץ. "שבע שעות חיכינו. מרגע שהגיעו החיילים, הם היו הגיבורים שלנו. עברו בית בית וחילצו אותנו במסדרונות תוך כדי ירי. הם הוציאו אותנו, ואז חייל שואל אותי – 'מי גר בבית הזה?' אמרתי לו שאדם סיעודי, שאיתנו פיזית אבל לא איתנו. הוא עונה לי, 'אנחנו נוציא את כולם'. אתה מבין שחייל בן 20, שמוכן למסור את נפשו על הארץ, מלמד את כולנו מה היא ערבות הדדית".
"זה לא פשוט לעבור את התופת הזה. אנשים שפגשתי היום לא עיכלו", המשיך תושב קיבוץ בארי שהיה ראש המועצה במבצע "צוק איתן". "יש ילדים שלא יודעים מה קרה להוריהם. הורים שלא יודעים מה קרה לילדיהם. משפחות שלמות נרצחו. רצחו תינוקות. אין בעברית לא אות ולא מילה שיכולות לתאר את הזוועה הזו. שואלים אותי מה יהיה, יחזרו או לא יחזרו (התושבים). אם מדינת ישראל חפצה שהמשפחות יחזרו לשם - זה או עזה או אנחנו".
ילין התקשה לתאר את שאירע באירוע בני הערובה בקיבוץ: "היו 12 בני ערובה בבית מסוים", סיפר בקושי. "אחד המחבלים נכנע כשהימ"מ התחיל להגיע, וירד יחד עם אחת החטופות שבאה מהמסיבה ברעים. נשארה שורדת אחת שסיפרה את הסיפור, והיא אומרת לי - 'החזקתי את בעלי עם האצבע שלא ידמם'. רוב האנשים נרצחו. כל כך קיוויתי שלא רק שצה"ל יגיע, אלא שרופאים יגיעו – אבל גם המרפאה נהרסה. הכול נהרס, היינו לבד".
"אף פעם לא תרגלו אותנו לדבר הזה. מלמדים בצה"ל שלושה מול אחד, זה לא היה שלושה מול אחד, זה היה 100 מול 12 חברי כיתת כוננות", הדגיש ראש המועצה לשעבר למוד המלחמות והמבצעים. "הם כבשו את בארי, את כפר עזה, את נחל עוז ואת כל הקו הקדמי. את בסיסי צה"ל הם כבשו. הם מסתובבים לך ברחובות ובמדרכות של הקיבוץ, שורפים ובוזזים. אני לא מצליח לישון, יש לי פלאשבקים".