סגן איתי הוא סמ"פ של לוחמי ולוחמות איסוף, סא"ל עידו הוא מג"ד שריון במילואים וסגן ש' הוא מפקד צוות ביחידת אגוז. שלושתם נפצעו במהלך הקרבות והפעילויות המבצעיות ובלי שום התלבטות - הם חזרו להילחם יחד עם היחידות שלהם.
הקרב של ש' והצוות שלו התרחש בקיבוץ כיסופים. המחבלים התבצרו בקומה העליונה באחד מהבתים בקיבוץ יחד עם אזרחים שאותם החזיקו כבני ערובה. באותו זמן החלו מדרגות הבית לעלות באש ונתיבי הגישה פנימה נפגעו. "שמענו הרבה ירי מתוך המבנה וזה חידד לנו את ההשערה שיש שם אזרחים", משחזר ש'. הבנו שאין לנו איך להגיע למחבלים בקומה העליונה מתוך הבית, אבל ידענו שאנחנו חייבים להגיע לחלץ את האזרחים בכל מחיר". ש' מספר שבחשיבה מהירה הוא מצא סולם בצד הדרך, עלה עליו וביצע ירי מתוך החלון בקומה השנייה.
בעוד ש' נשען על סולם ויורה מהחלון, החלו המחבלים לירות עליו חזרה. במהלך קרב היריות נפגע ש' בפנים ובכתפיים. בעקבות הפציעה, א' הסמל שלו לקח פיקוד על הצוות והמשיך יחד שאר הלוחמים לנסות לנטרל את המחבלים. המחבלים ניסו לברוח, אבל הצוות ירה לתוך הבית מטולים נפיצים, חיסל אותם וחילץ את האזרח שהיה בתוך המבנה.
"פוניתי לאחור בהאמר ואז במסוק לבית החולים", מספר ש'. "כל הפנים שלי היו מלאים בדם, חשבתי שאני מת. היה לי חור כניסה של כדור מהאף ומהפה ובסיטי גילו שיש לי קליע מתחת לעין שנעצר ממש לפני הגולגולת. אחרי הניתוח שעשו לי הבנתי שניצלתי בנס".
למרות הפציעה המורכבת וזמן ההתאוששות הנחוץ, ש' רק רצה לחזור להילחם עם הצוות שלו. "היה לי ברור שאני אחזור", הוא אומר, "השתגעתי מלהיות בבית חולים בזמן שהצוות שלי נלחם ואני לא שם איתם". בימים אלו, בלי להתלבט, לאחר התאוששות מינימלית ש' חזר לצוות שלו.
"שמתי תחבושת וחשבתי שיהיה בסדר, התברר שכל החצי הימני שלי נפגע"
לסגן איתי, סמ"פ של לוחמי איסוף, שסגר ב-7 באוקטובר שבת יחד עם הלוחמות שלו בבסיס אורים של גדוד 414, סיפור דומה. בשעות הבוקר המחבלים הצליחו לחדור לבסיס פיקוד העורף הצמוד אליהם. "שמענו ירי של נשקים ושל קלצ'ניקובים, הבנו שיש פשיטה על הבסיס של פיקוד העורף שכל מה שמפריד בינינו לבינהם זה גדר ברזל פשוטה. זה בסיס של חיילים שהם לא לוחמים וקיבלתי החלטה ששוברים את הגדר ונכנסים להגן עליהם".
איתי נכנס יחד עם לוחמי ולוחמות האיסוף והם החלו להתקדם לעבר המחבלים. מנקודה זו התפתח קרב יריות מאסיבי, הן מצד כוחותינו והן מצד המחבלים. במהלך הקרב, איתי נפגע בצידו הימני של גופו, אך הוא לא ייחס לכך חשיבות והמשיך להילחם.
תוך שהם מחסלים כל מחבל שנקלע לדרכם, הלוחמים החליטו לסרוק את הבסיס בחיפוש אחר חיילים שהתחבאו כדי לפנות אותם לאחור. הלוחמים בפיקודו של איתי שברו את החלונות בחדרים הנעולים וקיוו לשמוע קול המעיד על נפש חיה. באחד החדרים נשמעת תנועה ולאחר שיח ביניהם, הם הבינו שמדובר בשתי חיילות ולא במחבלים. "נכנסו לחדר וראינו שתי חיילות, כאשר אחת מהן פצועה בבטן מירי. פינינו אותה לאחור והמשכנו לסרוק עד שהבנו שכל המחבלים חוסלו ושהחיילים הפצועים פונו", מספר הסמ"פ.
את כל הלחימה הזו, ניהל איתי תוך שהוא פצוע, אך הוא פונה לבית החולים רק כאשר הפרמדיקית ראתה אותו והחליטה כי הוא חייב להתפנות בדחיפות, כיוון שהדימום מפניו וגופו לא עוצר. "אני בכלל לא רציתי להתפנות בהתחלה", משחזר איתי. "אמרתי להם להביא לי תחבושת ושיהיה בסדר, אבל כשהגעתי לסורוקה וביצעתי צילום סיטי התברר כי מדובר ברסיס תקוע בין עצב לעורק ושכל צד ימין של הגוף שלי נפגע. בזמן שאני מחכה למועד לניתוח, מישהי תפסה לי את היד מאחור ושאלה אם אני מגדוד 414. השבתי שכן והיא אמרה שהיא החיילת שנפצעה בבטן ושהצלנו את חייה".
לאחר שעבר כמה ניתוחים והעביר שבועיים של התאוששות מהירה, חזר איתי לפלוגה מבלי להסס - "ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות ושאני חייב להמשיך לקחת חלק ולתרום", הוא מסביר.
"חבשתי את עצמי והמשכתי במשימה, מה זה לעומת מה שקרה למשפחות בעוטף?"
כמו איתי וש' גם סא"ל עידו, מג"ד שריון במילואים, נפצע ושב ללחום, אך בתקרית מעט שונה. אחת המשימות של הימים הראשונים של הלחימה הייתה חיפוש גופות של אזרחים וחיילים שנמשכו לרצועה והשבתן לשטח ישראל. במהלך אחת הפשיטות, נתקלו המג"ד והכוחות במחבלים אשר ירו טיל נ"ט לעברם. רסיסים מהטיל פגעו בעידו.
"נפצעתי בגב מרסיס", הוא מספר, "אבל חבשתי את עצמי והמשכתי במשימה. האדרנלין והרצון להצליח במשימה גורם לך לא להרגיש את הכאב. דיווחתי שנפצעתי, אבל תוך כדי המשכתי לפעול ולירות לכל מקום", מספר המג"ד. "נכון, אני נפצעתי אבל מה זה לעומת מה שקרה לכל המשפחות בעוטף? זה כל כך מינורי וקטן, הכול מתגמד" הוא ממשיך.
רק בהמשך הוא פונה לסורוקה, שם טיפלו בו ותפרו את פציעתו, ולאחר מספר שעות, כבר שב לפעילות יחד עם לוחמיו, שכללה גם חזרה למקום ההיתקלות וחיסול חוליית המחבלים. למרות הפציעה חשוב לו לציין לא את רוח הקרב שלו, אלא את זאת של אנשי המילואים שאיתם הוא נלחם. "זה לא יאמן כמה מוטיבציה וכמה רוח יש בהם. כל פעם לפני שאנחנו יוצאים לקרב אני אומר להם – 'אני לא מרחם על האויב שיפגוש אתכם'. אני יודע שאנחנו נעשה את מה שצריך לעשות כדי להגן על המדינה ולנצח".