מרוב עכברושים כבר החלטתי לוותר ולעלות בחזרה אל פני הקרקע, אבל אז קיבלנו התראה בטלפון מהאיראנים. הנחתי שזה פשוט מה שאלוהים רוצה שאעשה: שאתמודד עם הפחד שלי מנחיל המכרסמים במקום להסתכן במוות. אז עצמתי עיניים, הלכתי במהירות – וגיליתי להפתעתי שבניגוד לדרך הארוכה למטה, דווקא במקלט האטומי אין כל כך הרבה עכברושים.

זה מקום ענק. הווייב הוא של מרתף עינויים שאתה רואה רק בסרטים ובסדרות: קירות בטון חשופים, חדרים בתוך חדרים בתוך חדרים, מבוך אינסופי שרובו חשוך וחלקו מואר בניאון מהבהב-מלחיץ. במקום הרגשה של בטוח, זאת הרגשה של מפחיד. במקלטים עירוניים יש בדרך כלל תחושה של אנושיות, של "באנו לשרוד ביחד"; כאן, במקום להרגיש שאתה עומד להינצל מאסון, אתה שואל את עצמך אם יכול להיות שהאסון האמיתי הוא המקלט הזה. אולי זה מה שהאיראנים רצו כל הזמן הזה, להפחיד אותנו עם המקלטים שלנו.

אישה אומרת בכריזה שבקרוב תהיה אזעקה ויש לרדת למקלט. מיד אחר כך זורמים פנימה עשרות אנשים. כנראה שהם לא פחדנים בנוגע לעכברושים כמוני, ובכל מקרה הם פשוט עברו את החלק הזה בקלילות. הורשמתי. עובדים שלפני רגע פרקו סחורות מובילים את כולם, מנהלים את כל הקומה התת-קרקעית הזאת. ניכר שהמקלט הוא אחריות אישית שהם העניקו לעצמם. בכנות, נחמד שמישהו מכווין לאן ללכת.

רעש הבומים קוטע את המחשבות שלי. ניכר לעין שבמצב הזה, לא משנה מה המוצא שלך ומה סיבת ההימצאות שלך שם, אם אתה מת – כולם מתים. הטיל לא מבדיל ביני לבין מהגרים לבין ערבים אזרחי ישראל. ברגע הזה של הבומים, במקלט האטומי, אפילו הילדים עומדים דום, מחכים לאיזה סימן מלמעלה שאפשר להמשיך כרגיל. כולם פשוט מקבלים את המציאות כפי שהיא. במצבים כאלה קשה להילחם; הדבר היחיד שיכול לנחם אותך הוא להחזיק קרוב-קרוב את הילד שלך או את האהוב שלך, בכוונה מלאה שתציל אותו, לא משנה מה יקרה. 

אוקיי אלוהים, אני זורמת. רק למה חייבים להיות בזה כל כך הרבה עכברושים.  

התחנה המרכזית החדשה בתל אביב היא לא מקום זר עבורי. חמש שנים חייתי בשכונה הזאת, נווה שאנן, והתרגלתי לנרקומנים שמזריקים בפינות הרחוב, לריח השתן שמלווה אותך לאן שלא תלך ולטבעיות שבה ילדים משחקים כדורגל לצד אלכוהוליסטים שישנים על ספסלים. ועדיין, הופתעתי כשהודיעו על פתיחת המקלט האטומי בתחנה המרכזית שעמד סגור איזה 30 שנה. לא ידעתי שיש בכלל דבר כזה, וגם לא הבנתי למה צריך את זה. הרי כל התחנה היא כמו מקלט אטומי אחד גדול, פשוט אחרי ההפצצה.

המקלט בתחנה המרכזית (צילום: אספיר איובוב)
המקלט בתחנה המרכזית|צילום: אספיר איובוב

התחנה נראית היום בדיוק כמו לפני 20 שנה. זרים עושים קניות, בחנויות יש מבצע קפה + מאפה + קלקול קיבה, אלכוהוליסטים ונרקומנים על הרצפה, שלושה חיילים מנסים להבין איפה האוטובוס

בתל אביב יש מקלטים אטומיים גם מתחת לתיאטרון "הבימה" בתל אביב ומתחת לדיזנגוף סנטר. עוד אחד נבנה מתחת להרי ירושלים, כדי לשמש "בור" עבור הממשלה. לא הייתי במקלטים האטומיים האחרים, אבל בדיוק קראתי שהנהלת הסנטר החליטה לשדרג את המקלט האטומי עם אוהלים ומזרנים, פינת אוכל, מקלחות, כיורים ושירותים, פינת כלבים, פינת משחקים לילדים, ראוטר לאינטרנט, עמדת טעינה ומזגן. אז פעם אחת יש משהו מושקע יותר במרכז העיר מאשר בדרומה, אז מה קרה.

האמת היא שהבחירה בתחנה המרכזית כמיקום לאחד מארבעת המקלטים האטומיים של ישראל נראית לי תמוהה בשנת 2025; כנראה שבשנות ה-90 היו בטוחים שהמבנה הענק שנמצא ממש ליד מרכז העוני והפשע של תל אביב יהיה הצלחה מסחררת. מי היה יכול לחזות את הנפילה?

המקלט יכול עכשיו לאכלס 16 אלף איש. כלומר, הוא היה יכול תמיד, אבל רק השבוע החליטה נצבא – החברה ששולטת בתחנה – לפתוח אותו בניסיון לספק מענה למקרה של עוד הסלמה עם איראן. הגיוני תכלס, זה לא שבשנתיים האחרונות היו סיבות לפתוח מקלט.

המקלט בתחנה המרכזית (צילום: אספיר איובוב)
המקלט בתחנה המרכזית|צילום: אספיר איובוב

אנחנו הולכים אחרי השלטים הצהובים, לא מנסים להתחכם וללכת בדרכי מסתור. אבל גם הדרך המסורתית היא דרך מסתור, כי כבר בקומה השנייה אין אור. אנחנו לא רואים לאן אנחנו הולכים

עד כאן הכל טוב ויפה, יש מקלט אטומי למי שצריך וגם למי שלא. אבל כמו התחנה עצמה, גם המקלט הוא תעלומה נודפת ריח של שתן ומזרקים. קשה להגיע, קשה להתמצא, קשה לנשום מהאף. האם ברגע האמת הגיוני בכלל לצלול לתוך מבוך מסריח וחשוך כמו בסרט אימה? זה מה שהלכתי לבדוק השבוע עם בן הזוג שהצטרף אליי, תיק עם משקפי שמש ובקבוק מים, פנס וספריי פלפל כי "לכי תדעי מה יקרה". הנה מה שקרה. 

אם בפעם האחרונה יצא לכם לעבור בתחנה לפני 20 שנה, אז אתם יודעים בדיוק איך היא נראית היום. זרים עושים קניות, בחנויות יש מבצע קפה + מאפה + קלקול קיבה, אלכוהוליסטים ונרקומנים על הרצפה, שלושה חיילים מנסים להבין איפה האוטובוס, פיליפיניות מדברות עם הבית בשיחת וידאו. את הקירות בדרך לכניסה הראשית צבעו בשנה האחרונה, וזה החלק היפה היחיד באזור הזה. ציורי הקיר מסמלים מהות תל אביבית מאושרת, שרחוקה מכאן רק במובן הזה שהתחנה המרכזית מזכירה יותר מוות בייסורים.

חשבנו להיכנס למבנה מהאזור ברחוב דוד צמח שבו יש מוניות שירות, כי קראנו שזאת הכניסה שמובילה למקלט, אבל היא הייתה סגורה. אגב, לא ראיתי שם בכלל מוניות שירות; כל מה שראיתי היה כמה נהגי מוניות פרטיות, יושבים על כיסאות חוף שהביאו מהבית מול המונית שלהם ושותים בירה (ובגלל שמוניות שירות הן אמצעי תחבורה שלא קיים עליו שום מידע ברשת, הכתבה הזאת היא המקום היחיד באינטרנט שבו כתוב שהן נעלמו מהתחנה המרכזית החדשה. על לא דבר).

בכניסה הראשית הכל נראה ממש כרגיל. חנויות הבגדים היו פתוחות, השוק האסייתי עבד כרגיל, בסופר פארם היה ריח של סופר פארם. בכלל, הקומה הרביעית – שהיא הקומה של הכניסה הראשית, כי ככה – היא הכי סימפתית בתחנה המרכזית. עשו לכם כלל אצבע: אם אתם מגיעים בטעות למקום הזה, בחיים אל תרדו לקומות התחתונות. רק תעלו למעלה. הקומות התחתונות נוראיות מדי.

המקלט בתחנה המרכזית (צילום: אספיר איובוב)
המקלט בתחנה המרכזית|צילום: אספיר איובוב

בקומת הכניסה החנויות פתוחות והכל נורמלי. עשו לכם כלל: אם אתם מגיעים למקום הזה, תישארו בקומה השלישית או הרביעית. בחיים אל תרדו לקומות התחתונות, רק תעלו למעלה

כשגרתי באזור, החבילות שלי מעלי אקספרס ושיין היו מגיעות לדואר בתחנה. יצא לי גם לעשות קניות בסניף של "ויקטורי" לפני שהוא נסגר. לא היה לי פחד להסתובב בקומה הרביעית או השלישית (שמעל הרביעית, כי ככה זה). אולי אחרי כל ההקדמה המעליבה יהיה קשה להאמין לזה, אבל הקומות האלו נורמליות לחלוטין, כמו שוק: אנשים מעשנים, רוכלים צועקים "תותים ב-10", נערות מתגודדות סביב חנויות וחושבות איזה קרם או חולצה לקנות. תחושה של נורמליות. אבל הפעם, כשהלכנו בכיוון השלטים הצהובים עם המילה "מקלט", הבנתי שאנחנו באמת הולכים לרדת אל מעמקי התחנה. למקומות שאני מניחה שגם עובדי המקום נמנעים מהם מרוב הפחד והגועל.

אומרים שכל מקום בתחנה מוביל לכל מקום. שיש אינספור דרכים להגיע לכל נקודה, כי הכל מחובר בתעלות ובמדרגות. אולי זה נכון, אבל אנחנו עושים את הדרך המסורתית והולכים אחרי השלטים הצהובים. לא מנסים להתחכם וללכת בדרכי מסתור. אבל מתברר שגם הדרך המסורתית היא דרך מסתור, כי כבר בקומה השנייה אין אור. אנחנו פשוט לא רואים לאן אנחנו הולכים.

בן הזוג שלי יוצא חכם ומדליק את הפנס שהוא הביא. תחת האלומה מתברר שאין שם נרקומנים שישנים על הרצפה, ממש נדל"ן מבוזבז. רק עשרות מטרים של חנויות ריקות, אבק על הרצפה, קצת זבל, לא יותר מזה. אם הייתי הומלסית, אני חושבת שהייתי יכולה לחיות בקומות התחתונות האלה. ממילא אין כאן נפש חיה ולא תגיע משטרה, כי מי יעיף אותך ממקום שבו ממילא אף אחד לא רוצה להיות. או שאולי מדובר במקום כל כך גרוע, שאפילו חסרי בית מכורים לסמים לא רואים לנכון לחיות בו מרוב העלבון שזה יביא להם בקהילה שלהם.

אנחנו יורדים מהקומה השנייה החשוכה אל הראשונה, מחפשים עוד שלטים צהובים,  אבל הם מבלבלים וסותרים ובשלב הזה אנחנו מאבדים לגמרי את הדרך. בסוף אנחנו מוצאים פתח יציאה לחניון תחתון שמוביל למקלט, אבל יש בעיה אחת: במעבר מהחניון למקלט נשמע רעש ברור של עכברושים. לרגע אני מסתכלת, ומיד מתחרטת: עשרות מהם מתרוצצים על הקירות ובתוך תעלות האוויר. 

בחניון יש בית עסק אחד פתוח. זה מקום שמקבל ומעביר סחורה לעסקים שונים, וכמה גברים מחכים שם לסחורות שיגיעו. אנחנו שואלים אותם איפה המקלט, והם מצביעים לצד השני. כלומר, אין ברירה אחרת, אנחנו חייבים לעבור את דיר העכברושים כדי להגיע לשם.

המקלט בתחנה המרכזית (צילום: אספיר איובוב)
המקלט בתחנה המרכזית|צילום: אספיר איובוב

תחשבו שאתם נמצאים במקלט, ופתאום מישהו נכנס מהדלת האחורית שאף אחד מעולם לא פתח ומאחוריה יש קיר לבנים. זה לא הגיוני, נכון? אז בתחנה המרכזית הכל הגיוני

טוב, מדובר באחד המקומות המגעילים ביותר שאתם יכולים לדמיין. זה לא רק העכברושים על הקירות: זה גם רטיבות בכל מקום, ריח של שתן וגועל נפש כללי. אני שואלת את העובדים אם הם לא נגעלים, והם עונים שלא, ככה זה ברגיל והם ממילא לא נמצאים שם הרבה. רק מקבלים ומעבירים סחורות, לרוב במשאית. עוד מעט, אחרי האזעקה, יהיו לי כבר שתי סיבות לחשוב שהם גיבורי העל של התמח"ת. 

העכברושים שוברים אותי. אם לא האזעקה, הכתבה הזאת נגמרת בסצנה שבה עשרות מהם מתרוצצים סביבי בשמחה. מה אני אעשה, עכברים לסוגיהם הגעילו אותי מאז ומעולם. נכון כשהיינו ילדים היו תמיד ילד או ילדה שפתאום אימצו עכבר? אז כבר אז הם גרמו לי חלחלה. כאילו, למה אוגר זה לא מספיק טוב? לא אכפת לי שיגידו כמה עכברים הם חכמים ואינטליגנטים, שהם יכולים לחיות ולשרוד בכל מקום. ילד בכיתה א' לא צריך לאמץ חיה שמסייעת להפצת מחלות (ויקיפדיה: בין המאה ה-13 וה-17 גרמו חולדות להפצת המגפה השחורה. עוד מוויקיפדיה: אין בכלל דבר כזה עכברוש, זה כינוי לחולדה. אז אוקיי, החולדות שוברות אותי).

ההתראה הטלפונית מנצחת את העכברושים, ופתאום אנחנו עומדים במקלט האטומי. אני מבינה שרבים מהאנשים ירדו הנה מכל מיני פתחים משונים: חלקם הגדול הגיע מבחוץ, מהחניון, ומדלתות שאני מודה שלא הבנתי לאן הובילו או מי משתמש בהן בכלל. תחשבו שאתם נמצאים במקלט, ופתאום מישהו נכנס מהדלת האחורית שאף אחד מעולם לא פתח ומאחוריה יש קיר לבנים. זה לא הגיוני, נכון? אז בתחנה המרכזית הכל הגיוני. אולי השמועה בכל זאת נכונה, ובאמת אפשר להגיע מכל מקום לכל מקום. אבל אם אתם לא מכירים את האזור, אל תצפו להצליח להגיע למחסה הזה בתוך כמה דקות.

המקלט בתחנה המרכזית (צילום: אספיר איובוב)
המקלט בתחנה המרכזית|צילום: אספיר איובוב

במקלט נוצר מקרה "אבודים" קלאסי, אתה מסתכל סביב ובודק עם מי תוכל לבנות ברית. אותי ייקחו לקבוצה רק אם נידרדר לקניבליזם, אין לי כאן חברים והסיכוי שלי להיאכל ראשונה די גבוה

רוב היורדים למקלט הם עובדים זרים, פליטים או מהגרי עבודה (או שוהים בלתי חוקיים, לא משנה איך תקראו להם). הם הרוב בנווה שאנן, והם הרוב גם כאן. מגיעים  בהמוניהם עם הילדים ועם המשפחות, מתינוקות ועד זקנים. אני די מופתעת שהם מכירים את המקום, יכולים להגיע אליו בקלות ולא חוששים מהגועל נפש שהולך כאן. איך הם למדו את קיצור הדרך שמאפשר להם להגיע בדקה אחת למקלט האטומי הזה שלקח לנו 20 דקות להגיע אליו? איך הילדים הגיעו כל כך מהר? הם רצו? איך הם ידעו לאן לרוץ? אני מניחה שכשאתה גר באזור הזה, אתה מתחיל להכיר וללמוד את נבכי הקיום המסתורי של נווה שאנן. אבל אני עדיין לא מוצאת סיבה הגיונית לכך שאנשים יבלו מתחת לקומה השלישית של התחנה המרכזית. אין שם כלום.

אני מנסה לשוחח עם הילדים וההורים, אבל אף אחד לא רוצה לדבר איתי. אולי כי מדובר בעיר מנוכרת, אולי כי אף אחד מאיתנו לא מכיר אף אחד ואנחנו אפילו לא מדברים באותה שפה, זה לגמרי לא קטע של "אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד". המטרה העילאית היא לא למות, וזה מקרה "אבודים" קלאסי שבו אתה מסתכל סביב ובודק מי האנשים שאתה יכול לבנות איתם ברית. המצב שלי: לא משהו. לא היו לוקחים אותי לשום קבוצה. או שבעצם אולי היו, למקרה שנידרדר לקניבליזם. אין לי כאן חברים חוץ מבן הזוג, הסיכויים שלי להיאכל ראשונה די גבוהים.

המקלט בתחנה המרכזית (צילום: עומר פיכמן פלאש90)
המקלט בתחנה המרכזית|צילום: עומר פיכמן פלאש90

לא ידעתי שיש בכלל דבר כזה, מקלט אטומי בתחנה המרכזית החדשה. וגם לא הבנתי למה צריך את זה, הרי כל התחנה היא כמו מקלט אטומי אחד גדול, פשוט אחרי ההפצצה

פתאום אני חושבת: אולי נצטרך לאכול את החולדות. ואז אני חושבת, הפעם ברצינות: מה באמת נעשה כאן אם תיפול פצצת אטום וכל העיר תושבת? אנחנו נהיה אלה שימשיכו את השושלת הדרום תל אביבית? אנחנו נציל את הכל? אנחנו נעלה למעלה לאכול בשוק האסייתי? יהיה למעלה בכלל? המקלט האטומי הזה הוא לא מקום טוב להיתקע בו במצב של פצצת אטום.

אנשים לא יודעים אם להתפזר אחרי הבומים. אין קליטה, ואף אחד לא יודע אם מותר לצאת. פתאום אני שמה לב שבין המוני הזרים השחורים והאסייתים, יש כאן גם עולים מרוסיה ומאוקראינה. בטח חלק מהם עזבו את המדינות שלהם בעקבות המלחמה שמתחוללת שם. יפה לראות שהם מצאו מקלט. 

אני מצלמת מלא בניסיון לתעד את את הסיטואציה המופרכת – תראו אותי, מתחבאת במקלט האטומי של התחנה המרכזית בזמן הפצצה איראנית – כשאיש זר מבקש ממני לא לצלם. במבטא כבד הוא אומר, "את מכירה את החוק בישראל? הוא לא מרשה לצלם אנשים זרים". למען האמת, אני לא מכירה את החוק בישראל. גם אין קליטה אינטרנטית שאתחיל לבדוק אם הוא צודק או טועה. אבל לאור העובדה שעוד מלא אנשים מצלמים כאן, אני בוחרת להתעלם מהאמירות המעצבנות שמכוונות רק אליי. מה, כי אני הבחורה היחידה שמדברת עברית? אני עוד מנסה לשאול את האיש בנוגע למלחמה ואיך הוא מרגיש, אבל הוא לא מסכים לענות. האמת, אני מכירה את זה: למקומיים, שעבורנו הם זרים, יש רתיעה מישראלים, שעבורם הם זרים. בעיקר כשהם באים לחקור ולתשאל אותם על המצב בנווה שאנן כאילו היו ניסוי מקומי.

המקלט בתחנה המרכזית (צילום: אספיר איובוב)
המקלט בתחנה המרכזית|צילום: אספיר איובוב

בין המוני הזרים השחורים והאסייתים יש כאן גם עולים מרוסיה ומאוקראינה. בטח חלק מהם עזבו את המדינות שלהם בעקבות המלחמה שמתחוללת שם. יפה לראות שהם מצאו מקלט

אחרי הגערות של הזר מתחילים האנשים להתפזר לכל מיני כיוונים. אני מחליטה שאחורה לממלכת העכברושים אני לא חוזרת, אלא הולכת בעקבות איזשהו חלק של הרוב, שמתפצלים לקבוצות שונות והולכים לכיוונים שונים. אם כל דרכים מובילות לאותו המקום, אז כולן גם מובילות החוצה. לא?

אנחנו יוצאים מהחניון אל האור, הולכים החוצה – ולא מצליחים לצאת מהמקום. הוא מגודר לחלוטין, ואנחנו חייבים לחזור פנימה ולעשות את כל הסיבוב מחדש כדי לצאת. המהנדסים ככל הנראה ממש ממש רצו שאנשים לא יצליחו לצאת, ממש כמו בדיזנגוף סנטר. שני מקלטים אטומיים, שני מבוכים. רק שבאחד כיף להיעלם ולאבד את הדרך, והשני לקוח מתוך סרט אימה שבו שתי פניות לא נכונות וזהו, לא תצליח לצאת לעולם. מצד שלישי, בסנטר אתה עלול להיתקל באנשים שגוהרים על אנימציה יפנית.

אחרי ביקור בקומות התחתונות החשוכות, אחרי החרדה והסטרס שחוויתי במקלט האטומי, החזרה לקומה הרביעית משרה עליי רוגע. היא כל כך נורמלית בהשוואה למה שראינו למטה. אור, בגדים, שוק אוכל, רוכלים צועקים את המבצעים שלהם, בני אדם רגילים ממשיכים בשגרת חייהם. אנשים שזו המציאות שלהם, ושזה מקום המפלט שלהם בעת צרה. 

בטח קראתם או שמעתם שהתחנה המרכזית תיהרס, אם כי לא ברור מתי: מירי רגב דחתה את התוכניות שהיו מיועדות ל-2023 למתישהו בין 2027 ו-2035. תושבי דרום העיר היו אלה שביקשו לדחות את התוכניות, ורגב הגיעה להסכמה איתם. אני רק מקווה שהתושבים שביקשו לדחות את ההריסה לא יצטרכו לעולם להגיע למקלט האטומי בתחנה המרכזית, ובינתיים מודה לאלוהי הממ"ד על הממ"ד בבית שלי, על המקלט בהמשך הרחוב, ועל ההצלחה בהתמודדות עם האיום שמטריד רבים כל כך מיושבי הכדור הזה: חולדות.