אחת התהיות שעולות בימים אלה כשמביטים לשמיים היא לאן נעלם חיל האוויר האיראני? לא שמישהו ציפה שמטוס איראני יגיע להפציץ בתל אביב, אבל גם לא נראה שהם מנסים להשתמש בצי המטוסים המצומצם שברשותם כדי ליירט, להרתיע או לפחות לנסות ולהתעמת עם מטוסי חיל האוויר הישראלי. נדמה שהשמיים הפכו חד-צדדיים.
המפתח לחידלון הזה טמון במהפכה האסלאמית של 1979, שגזרה על חיל האוויר האיראני לקפוא בזמן. החיל, שבעבר נחשב לאחד המתקדמים והחזקים במזרח התיכון, נכנס מאז למה שנראה כמו נסיגה ארוכת-שנים.
בימי השיא של שלטון השאה, איראן החזיקה בצי מטוסי קרב מהחדישים בעולם – ובראשם ה־F-14 טומקט האמריקאי. לצד הטכנולוגיה האמריקאית התפתחה גם תשתית תחזוקה מרשימה וכוח אדם איכותי. אלא שאז בא הניתוק. יחסי טהראן–וושינגטון התרסקו, הסנקציות נחתו, ולפתע כל חלק חילוף הפך לחלום.
מאז, יכולת התחזוקה, השדרוג והרכישה של מטוסים חדשים – נשחקה. אמנם איראן השקיעה לאורך השנים בפיתוחים מקומיים, אך בפועל חיל האוויר שלה נשען על טכנולוגיה מיושנת, על חיקויים מוגבלים של כלי טיס מודרניים, ועל מערכות נשק שנראות מנותקות מהעידן של קרבות אוויר דיגיטליים. את הפער הזה הם מנסים לכסות באמצעות טילים בליסטיים ורחפנים – תחומים שבהם איראן דווקא פורחת – אבל כשזה מגיע לעליונות אווירית, הפער מהמזרח התיכון המודרני הוא תהומי.
"המטוס העיקרי שלהם כיום הוא פנטום F-4 – דגם שאנחנו כבר מזמן הוצאנו משימוש", אומר ד"ר יהושע קליסקי, מומחה בכיר לטכנולוגיה צבאית מהמכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). "צריך להבין, זה לא רק גוף המטוס, זו גם האוויוניקה. ה־F-15 שלנו, למשל, נקנה עוד ב־1976 – אבל עבר שדרוג מקיף בשנת 2000. היום הוא מטוס שונה לגמרי".
"לעומת זאת, ה־F-5 שלהם פשוט נשאר אותו הדבר. וה־F-14? לא רק שהוא ישן, הוא גם לא הוכיח את עצמו מעולם בשדה הקרב". אגב, מקור מפתיע נוסף למטוסים בחיל – הוא עשרות מטוסים עיראקיים שחצו את הגבול לאיראן במהלך מלחמת המפרץ ב־1991, כדי שלא ייפלו בידי האמריקנים. המטוסים ההם לא חזרו מעולם.
"אין להם חלפים. אין להם כלום", מוסיף קליסקי. "הם מפרקים מטוס אחד כדי להחזיק מטוס אחר באוויר. זו לא תחזוקה – זו אלתור תמידי. אם היו להם יכולות לבנות מטוסים כמו שבנו טילים, אולי היו בונים – אבל צריך להכשיר טייסים, להפעיל בסיסים, לבנות תשתיות. הרבה יותר קל להפעיל טיל – אתה שם אותו על משאית ויורה".
צי המטוסים האיראני הוא פסיפס של גרוטאות, מה־F-14, F-5 ו־F-4 האמריקניים, דרך מיג-29 וסוחוי-24 הרוסיים ועד ה־F-7 הסיני – גרסה משודרגת של המיג-21. בשנים האחרונות איראן הציגה בגאווה את מטוסי ה־Kowsar וה־Saeqeh שפותחו כביכול על אדמתה – אך מדובר לרוב בשדרוגים שטחיים של דגמים ישנים. לא רק שהביצועים שלהם שנויים במחלוקת, הם גם לא נבחנו באמת בשדה קרב אמיתי.
"המטוסים הרוסיים – סוחוי 22, 24 ומיג 29 – הם היחידים שמתקרבים איכשהו לרמה מערבית", אומר קליסקי. "אבל גם הם רחוקים מהיכולות של הדור החמישי. אין להם שום סיכוי מול חיל האוויר הישראלי. ובכלל, אנחנו מפילים מטוסים ממרחקים. לא צריך להתקרב בכלל. והם? ספק אם יש להם חימוש מתאים לזה".
אלא שהבעיה איננה רק בצי המטוסים – אלא גם בהכשרה. אי אפשר להכשיר טייס קרב מודרני על מטוס שנבנה לפי סטנדרטים של המאה שעברה. טייסים מתקדמים דורשים מערכות סימולציה, אוויוניקה חכמה, תחזוקה דיגיטלית. באיראן – לכל זה אין תקציב, ואין גם חזון.
ובכל זאת, ההחלטה להזניח את חיל האוויר לא התקבלה מתוך חוסר אונים בלבד - אלא גם כחישוב אסטרטגי. הלקח המרכזי של איראן ממלחמת איראן–עיראק היה ברור: צריך טילים, לא מטוסים. "אז הם הופצצו ימים ולילות על ידי סדאם חוסיין, ולא היה להם מענה. דווקא אז ניתקו הקשרים עם ארצות הברית, ולרוסיה הם עוד לא הגיעו. הם הבינו: טילים זה כוח מרתיע", אומר קליסקי.
אתמול, כך לפי מקורות זרים, הפציץ חיל האוויר הישראלי מטוס תדלוק איראני במשהד, קרוב לגבול עם טורקמניסטן – אחד היעדים המרוחקים ביותר שהותקפו. אם בחיל גרוטאות עסקינן, שלטענת קליסקי מטוסיו אינם יכולים להגיע אפילו קרוב לישראל. מה יש להם לעשות עם מטוס תידלוק? קליסקי מחייך: "זאת כבר שאלה לפסיכולוגים, לא לאסטרטגים. אולי הם מחזיקים אותו מסיבות סמליות, אולי הוא שריד לימים של שיתוף פעולה עם האמריקנים. לך תדע".