לפני שבוע נורה מטח הטילים האיראני הראשון לעבר ישראל, אחרי תקיפת אתרי הגרעין. הרס כזה בלב הערים לא נראה כאן מאז תחילת המלחמה - בעצם, לא נראה אף פעם. בשבוע הקשה הזה יצאנו למסע על קו השבר: מסע בין תל אביב לבני ברק, בין סורוקה להרצליה לטמרה: מסע בין אנשים שברגע אחד נפלו עליהם השמיים.
תחנה ראשונה - בת ים
"הבית שלנו בקומה תשע, זה בית שנכנסתי אליו שלושה ימים אחרי החתונה", מספרת הדר נעמי אברבאנל, תושבת העיר, ליד בנה הראל בזירת האסון. "11 שנה הייתי פה". והיא משחזרת את אותו הלילה: "אנחנו נכנסנו, השכבתי את הילדים, השכבתי את התינוק, אחרי שנייה היה פיצוץ, עפנו קדימה, צרחתי לבעלי, אמרתי לו 'משה, אתה חי? הילדים חיים?', והראל בנה מוסיף: "איזה אסון זה".
הטיל האיראני פגע בבניין פגיעה ישירה. צלע שלמה שלו קרסה. "אלוהים ישמור אותנו, תסתכל הראלי, תראה את הבתים - הכול מפורק, הכול נהרס, ניצלנו בנס יא אלוהים. הראלי, אתה מאמין שזה החדר שלך?", היא מצביעה, והוא עונה: "אימא, זה בדיוק כמו בסרטים אבל איזה סרט זה?"
ההרס מסביב עצום: בשטח של 120 דונם, 75 בניינים נפגעו, 1,500 איש נותרו ללא קורת גג. היו כאן 8 הרוגים ו-200 פצועים מטיל אחד. אחד התושבים מראה לילדיו את הנזק: "שיראה, מה זה החיים, מה זה המציאות, אני מסביר לו שככה נכתבת היסטוריה וזה המחיר שמשלמים, לצערי - לא הכול יפה בחיים. אני גם מראה לו 'תסתכל, ככה כל עזה חווה את זה'", הוא מסביר, "התקרבנו לעזה קצת".
תחנה שנייה - הרצליה
בהרצליה היה הרבה יותר מזל: הטיל פגע בחניון אוטובוסים קטן, בקצה של שכונת מגורים. עוד כמה מאות מטרים וזה היה נראה אחרת. אנשי פיקוד העורף בעומק המכתש, מחפשים חלקי מתכת, להבין בדיוק מה קרה. בתוך האוטובוס השרוף, כתב אמריקני מחכה שיעלו אותו לשידור כי עוד רגע שר הביטחון מגיע.
תחנה שלישית - תל אביב
"ביבי הוא אכבר, סמוטריץ' הוא אכבר, איתמר בן גביר הוא אכבר", מתגאה אחד התושבים, אברהם (אובר) בוקובזה, עם חולצה פתוחה ומבטא צרפתי. "אנחנו נדפוק להם את הצורה! אני מרוצה כל כך, למה? תשמע, היו לנו 30-40 מתים, הם? טהראן נגמרת, אפוקליפסה עכשיו, משיח עכשיו. טראמפלדור, טראמפלדור, הממזר טראמפ... אני קורא לו טראמפלדור".
הזירה ברחוב אלנבי בתל אביב הפכה לאתר תיירות מלחמה. הטיל נפל על חורבות קולנוע מוגרבי ויצר חורבות חדשות. ההדף שטף את כל הרחובות הסמוכים. באלנבי בר, שנמצא 200 מטר ממקום הנפילה, מספר הבעלים רותם ביטון: "נכנסתי לפה בשעה חמש בבוקר – כאוס, אנשים רצים לכל עבר. כל החלונות של החנויות התפוצצו לחלוטין, אנשים היו בפאניקה, זה היה נראה כמו שדה קרב. הנזק של הטילים האלה הוא מטורף".
קובי ביטון, מנהל באותו בר, מודה: "עד שאתה לא חווה את זה ורואה את זה, אתה לא מבין כמה זה נורא". הברמן שי מיא משתף: "הדבר הראשון שעשיתי זה לעמוד פה ולשיר את השיר Rocketman בהריסות, כי זה בכל זאת Rocketman".
במרכז המקום תלויה עדיין תמונה מזירה פתוחה אחרת, של החטוף אלכס לובנוב ז"ל - מזכירה לנו שגם בעזה, אנחנו עדיין לא מצליחים להגיע למה שנמצא בעומק האדמה. "לא שכחנו מהם, אנחנו תמיד זוכרים אותם וגם אם ננצח באיראן זה לא יעזור, עד שלא נחזיר את אחרון החטופים הפצע הזה ימשיך לדמם לנו בנשמה ובנפש", אומר קובי ביטון.
זירה רביעית - טירה
רג'א חטיב מטמרה חזר ביום ראשון שעבר בערב הביתה. שום דבר לא הכין אותו למה שעומד לקרות. "אני החניתי את האוטו למטה, מתחת לבית, ורציתי לעלות. שמעתי בום - אין חשמל, חושך, אבק, דממה מוחלטת. ופתאום יוצאת הבת שלי, רזאן, שניצלה, בת 16 – היא הייתה בממ"ד, יוצאת, כולה עפר. התחלתי לצרוח, שדא, מנאר אשתי, חאלה - תנו אות חיים, תגידו 'כן', דממה. לפעמים, את האמת, אמרתי 'למה אלוהים לא לקח אותי?'. אני עוד שתי שניות, ארבע מדרגות שאני עולה, בום. שייקח אותי וזהו".
אנחנו באים מבת ים ומהרצליה, דרך כל הזירות וכל ההרס וכל הדם, מה מחבר?
"מה מחבר? מחבר אחווה. הטיל שהגיע מאיראן - איראן הם מוסלמים, לא? ואני מוסלמי - זה הבדיל? הטיל לא בחר ברג'א חטיב המוסלמי והגיע לאבי או למשה? הוא לא מבדיל. ארבעה ארונות יצאו מהבית שלי היום. אני לא רוצה שיקרה למישהו אחר, לא מאצלנו ולא מאצלכם. כשאני על הבוקר, כשאני קם והולך למשרד, הודעה 'הותר לפרסום, בן 21' - לא חראם בטח כואב לי. לא בני אדם? אין להם הורים? אין להם אבא ואימא?"
"אני, נהרס עולמי. אכלתי אותה. ואני מקווה שזה ייגמר, שהמלחמה הזו תיגמר במהירות. יש לי רק תקווה אחת - להחזיק מעמד, לא בשבילי, בשביל הבת שניצלה, רזאן. היא בת 16, מקסימה, והיא זקוקה לאבא. אין לה כלום. אין לה מישהו בחיים חוץ ממני. אני צריך להיות חזק, רק בשבילה".
זירה חמישית - בני ברק
כשמשקיפים מחלון ביתה של רותי אגמון בת ה-71 על מה שהייתה פעם השכונה שלה קשה להבין איך היא יצאה מכאן בחיים: "הכול הלך, 50 שנה, הלך הכול, תראו איזה מצב. לי קשה לרדת שלוש קומות, לרדת ולעלות, קשה, כפרה". היא מצביעה על בעלה ואומרת: "קשה, עד שהוא זז, כשהוא אחרי שני ניתוחים... אז אני נשארת פה ואמרתי 'ישמור אותנו'. ידעתי שאנחנו מוכנים למלחמה, אבל שייפול לנו פה הטיל – את זה לא חלמתי בחלום הכי... לא חלמתי".
מעוצמת ההדף החלון שלה כמעט וניתק ממקומו. מבנה בבית הספר הסמוך קרס, 67 אנשים נפצעו ושכן בן 75 לא שרד. "אברהם פה נהרג, הוא היה יושב איתנו, אוכל. מה אני אעשה? אין מה לעשות", היא מקוננת ומראה את הפציעות שעל גופה: "אני פצועה מאוד, החזה שלי שטפי דם, פתוח, הכול גמור, נפל לי פה הכול על הראש. זה לא נעים. אין דבר. אין דבר - אני אהיה רגועה כשלא יהיה איום על מדינת ישראל, על החבר'ה הצעירים, על התינוקות, על כולם. אני מוכנה להיפגע עוד פעם עכשיו, העיקר שלא יהיה גרעין, שבמדינת ישראל נשב בשקט".
למטה ברחוב התכנסו שכנים וסקרנים, ולרגע עמדה תחושה באוויר שקווי השבר החדשים יכולים אולי לחבר בין המחנות - אבל התחושה הזאת התפוגגה מהר מאוד. "צריך להרבות אהבה, שותפות ואחווה, מצד שני, הם צריכים... הקדוש ברוך מראה שכולם צריכים להתחזק", אומר שאול, תושב העיר. יותר חרדים שיתגייסו? "זה לא יהיה, יהיה פחות. מה ייצא מזה שהחרדים יתגייסו? למי זה ייתן? כל החיילים ולא עזר כלום".
המטח של יום חמישי בבוקר היה הרסני במיוחד - רמת גן וחולון ובית החולים סורוקה. עוד פצועים ועוד חורבן. את המסע שלנו התחלנו בבת ים וכאן גם נסיים אותו – ברגע שבו מזהים שוב שיגורים והתושבים נערכים לעוד אזעקה. בזמן שהמתנו לעוד מטח, רוני, הבעלים של המספרה השכונתית, קיפל את העסק: "זה מה שיש - אוספים את השברים, לוקחים כל מה שאפשר וממשיכים הלאה".
השכן שלו, רועי, עדיין מתלבט אם לסגור את המכולת שממוקמת, איך לא, בפינת רחוב העצמאות. "קשה, קשה לראות את המראות האלה - כאוס מוחלט. עסק שבנית במשך 50-40 שנה, 3 דורות, הכול התרסק ביום. אתה לא יודע מה יהיה מחר – אבל בסוף ננצח".
אלפי אנשים איבדו בשבוע את ביתם ואת פרנסתם. הם נגררים עכשיו על מזוודות. שכבות ההגנה שפיתחנו בשנתיים של מלחמה כבר לא מספיקות: נדרשת עוד שכבת בטון עבה במיוחד.
הדר והראל עמדו מול ביתם ההרוס במשך דקות ארוכות - כל מה שהיה עולמם, נותר שם למעלה. "אנחנו נחזיר את השמחה ויהיה לנו בית ויהיה לנו בית ושמח ויפה, עם ממ"ד, אבל איפה הזכרונות?", היא שואלת, "איפה שולחן האוכל שלנו? הכי פשוט, הכי אלמנטרי - שולחן אוכל, חמש צלחות סכו"ם וכוסות".
תחקיר: נוי ברכה, צילום: תומר אילן, קול: חיים מאיר, עריכת וידאו: אורי הרצל, גרפיקה: שירלי בן נון