בימים האלו כל אחת מהתחנות התת-קרקעיות של הרכבת הקלה בגוש דן זוכה לאבטחה צמודה של שוטרים וחיילים מפיקוד העורף. הקו עצמו שובת כבר כמה ימים מפעילות - מה שהפך את הרציפים לחללים ארעיים של מקלט קהילתי.
בתחנת הרכבת הקלה ברחוב אלנבי עוד בקושי 11 בלילה, אבל כבר עכשיו מלא הרציף בקרוב ל-100 אנשים שלקחו מביתם נטול הממ"ד או המקלט שק שינה או מזרן יוגה ותפסו פינה. אחת מהם היא מיקול תושבת תל אביב ועולה מאיטליה. העברית היפה שבפיה מעידה שאחרי שלוש שנים בארץ היא השתלבה פה היטב. בתקופה הלא ארוכה הזו כבר חוותה שלל אזעקות וכנראה שכבר התרגלה לטירוף הישראלי, אבל שום דבר לא הכין אותה לשלושה לילות רצופים של שינה על הרציף בתחנת הרכבת הזאת.
היא מתגוררת ברחוב יהודה הלוי הסמוך, ומכיוון שהיא כבר אחת הוותיקות בתחנה, היא השתדרגה לסט מצעים לבנים. "בלילה הראשון ההתראות בטלפון העירו אותי בבהלה", היא אומרת ומספרת שהיא סובלת מחרדות. "יום אחרי הייתי מאוד עייפה וראיתי כמה חברים שלי שנשארו כל הלילה ברכבת, ועוד אנשים שעשו את זה. אז החלטתי לנסות ללילה אחד. אתמול כבר באתי עם כל הציוד. אולי אני ישנה קצת פחות, אבל אני לפחות רגועה עם הלב שלי. ובכלל אחרי כל זה, גיליתי השבוע שיש לי כוחות שלא דמיינתי שיש".
היא כאן עם שניים מחבריה, גם הם עולים מאיטליה, הם סיפחו אליהם תייר פיליפיני, זאת הפעם הראשונה שלו בארץ. הוא הגיע למצעד הגאווה ושכר דירה בבניין שלהם, ונתקע כאן יחד איתנו בסיוט הזה. הארבעה כבר תפסו את הפינה הכי אטרקטיבית ברציף, זו שליד שקעי החשמל, מה שמאפשר לה ולחבריה לחבר את המחשב הנייד ולנצל את הזמן לעבודה, בעת שמסביב יותר ויותר מהשכנים הארעיים שלהם לרציף שוקעים בשינה.
"הווייב פה טוב. הכרנו חברים", מספרת מיקול. "זה נחמד שפוגשים את אותם אנשים קבועים. יש אווירה של אחדות, כמו משפחה שנייה. עוזרים אחד לשני, מביאים אוכל מהבית ומחלקים לחבר'ה".
"באים לכאן בערב ובבוקר הולכים הביתה. אבל אי אפשר באמת לישון"
בתל אביב עשרות מקלטים ציבוריים, יותר מאשר בכל עיר אחרת בארץ, בפער. בדרום העיר, ובעיקר במרכז, קשה למצוא בתים בני פחות מ-60 שנה - וגם מקלט משותף רגיל הוא נדיר. ואם פעם תל-אביבים היו רגילים בכל סבב לגלות את כל השכנים - אלו שהם מחבבים, וגם את אלו שפחות - בחדר המדרגות, הפעם זה כבר לא מספיק. המקלטים הציבוריים המיושנים שהיו פעם למאורות הומלסים, או סתם חללים נטושים ומטונפים, זכו לקאמבק.
דלמה, גם היא מהפיליפינים. רק שהיא כאן כבר 15 שנה. היא תושבת נווה שאנן שבדרום העיר. רוב המקלטים העירוניים נמצאים בעיקר בדרום, ויש ריכוז בולט במיוחד בשכונות שפירא ובנווה צדק. אחרי שניסתה את המקלטים ההומים בשכונה שלה, היא העדיפה לעשות עם שני ילדי הקטנים - בני שמונה ותשע - את הדרך עד לאלנבי. "הילדים שלי מפחדים, וגם אני מפחדת. אני לא יכולה לרוץ בזמן האזעקה. כבר שלושה ימים אנחנו באים לכאן בערב ובבוקר הולכים הביתה. אבל אי אפשר באמת לישון", היא אומרת, אבל לפחות שני הילדים שלה כבר ישנים עמוק לידה.
דלמה, מדברת בלחישה ושולפת דפי צביעה שהנהלת נת"ע דאגה לספק לילדים ששוהים בתחנה. "בהתחלה הלכתי לחברה שלי, יש להם ממ"ד. אבל הבעיה שם שהכול רועד והילדים מתעוררים בלילה. כאן הם לא יכולים אפילו לשמוע את האזעקה, זה יותר טוב בשבילם ובשבילי, לא משנה אם אני לא ישנה, אני פה רק עבורם".
לזואי ולילי בנות התשע והעשר, בהתאמה, חברות לכיתה, אנחנו מפריעים במהלך משחק סוער בטאבלט. כבר כמעט חצות, הילדים של דלמה אולי כבר ישנים, וכך גם מרבית שוכני הרציף שמצליחים איכשהו לגבור גם על הפנסים העוצמתיים שטרם נכבו, אבל עבור שתי הילדות מדובר בהזדמנות להישאר ערות עד מאוחר והן חייבות לנצלה עד תום. למעשה, מתברר תוך כדי ראיון - שנעשה כולו בלחישות - שזוהי מסיבת פיג'מות בתחנת הרכבת.
לילי כאן כבר כמה לילות עם אימה. זואי שמעה מהחברה הטובה שכל כך כיף כאן בתחנה שהיא פשוט ביקשה מההורים שלה להצטרף והם הסכימו. "היא התחננה לאימא שלה הרבה זמן, ישבה לה על הראש שעות", אומרת רוני, אימה של חברתה. גם אימא של זואי כאן. האימהות, אגב, פשוט קוראות לזה קומזיץ.
איך מעבירים את הזמן?
"אנחנו לרוב מגיעות, אוכלות, ואז משחקות במחשב הרבה זמן", אומרת לילי, שמספרת שהיא דווקא ישנה כאן טוב.
כשאני שואל את חברתה למה חשבה שכל כך כיף כאן עד שהיא גררה את אימה (שכבר נמצאת עמוק בדמדומי השינה), עונה זואי - שנראה שהיא עדיין נדהמת מהחוויה - "לא יודעת למה".
"השכנה שלי מלמעלה פה לבד עם ארבעה ילדים בחניון"
מעט צפונה משם גם החניון התת-קרקעי של דיזנגוף סנטר, לפחות בקומה התחתונה ביותר שלו, הוסב למקלט זמני. באזור הזה - לב העיר ההיסטורי - בודדים הם המבנים שיש להם מקלט. השכנים מהרחובות הסמוכים כבר כל כך התרגלו לשהייה במקום שהם כבר פתחו מחנה בכניסה למקלט המאולתר תחת הכותרת: "השכנים של בוגרשוב". למעשה גם הם כבר חמישה ימים חיים בקומזיץ. מובילת המחנה היא השכנה הפעלתנית פנינה טלל.
"השכנה שלי מלמעלה פה לבד עם ארבעה ילדים בחניון", מספרת פנינה, "בעלה עבר בינתיים לישון עם אימא שלו שהיא סיעודית. זה קשה להעיר ילדים באמצע הלילה, גם לרווקים זה לא קל, אני, למשל, לא התעוררתי אתמול באזעקה. אז עדיף לנו כבר לישון פה.
"אני באתי מהמידברן ולמדתי שכשאנחנו יורדים לשטח, אז אני מביאה ציוד לשבוע שלם. האמת שכל מה שאתה צריך בחיים זה שרשראות לדים ומחצלות. כשאתה שם לדים הכול נראה מושלם", היא אומרת, ומתגאה בשרשראות הלדים שמעטרות את צנרת הניקוז ומטף כיבוי האש. "ביום הראשון הכרחתי את כל השכנים לרדת למטה לסדר פה. הסתפחו אלינו גם שתי תיירות. חילקתי את הציוד בין כולם, הבאתי שמיכות וכל מה שצריך כדי שיהיה לכולם נעים. הילדים ישנים בכיף והאימא ישנה בכיף - ואין את הפחד הנורא הזה. אתה תראה בבוקר איך כולם פה עוזרים ובחמש דקות אנחנו מסיימים לקפל פה הכול.
"אתה יודע, המקומות האלה זה יכול להיות גם אחלה תחליף לטינדר", היא משתפת בתובנותיה. "שמע, ראיתי פה הרבה אנשים רווקים חמודים ממש. איזה מגניב זה. צריך לעשות איזה מיזם שידוכים", היא אומרת ומוסיפה לעצמה עוד משימה ליום שלמחרת. אגב, בתוך כל הבלגן הזה בקומה מינוס 4, היא גם מוצאת זמן ללמוד למבחן בקורס לייעוץ פנסיוני שהיא לומדת ("אמן שידחו את המבחן, אמן"). הספרים כבר מסודרים היטב בתוך האוהל שלה.
לפנינה צמודה אבישג - הבת, בת השבע, של השכנה מלמעלה. כבר התכוונו לכתוב על האווירה המנומנמת בחניון-מקלט. עד שמעט אחרי השעה 1:00 האיראנים כמובן שיבשו את התוכניות ואז מתגלה השליחות האמיתית של השתיים כשהן נעמדות משתי צידי דלת הכניסה ומקבלות את פני שטף ההמונים. אבישג מברכת את כולם עם תוף מרים ופנינה אומרת לכל אחד "טוב שבאתם, ברוכים הבאים", כי אם כבר להרגיש בבית, אז עד הסוף.
"למדנו שאנשים מסריחים בלילה, אז בבוקר אנחנו מריצים צ'ייסר של מי פה"
כשפיקוד העורף משחרר סוף-סוף את כולם חזרה למעלה לאוויר הצח. גם פנינה מבקשת לעלות למעלה ולהמשיך בשיחה שנקטעה. "לפני הכול, חייבים לעשות 'לחיים'". היא שולפת בקבוק מתכת ומוזגת ממנו יין לכוס. כבר אחת וחצי בלילה, אבל אנחנו כבר מתודלקים עוד ממקודם. בשיא האזעקה זוג חביב כבר עבר בין ההמון עם בקבוק ערק והציע לכולם כמה לגימות.
"לחיי החיילים ועם ישראל. פשוט לחיות. כולנו נמות בסוף, בוא נחיה עד אז", מריעה פנינה. "מחר בבוקר אני ואבישג נעשה פעילות לכולם. יש לנו מנדלות לצביעה. זה ממש חשוב להרגיש שיש לך ערך. אגב, אתמול היינו במקלט בלילה, ומה למדנו? שאנשים מסריחים בלילה. זה היה נורא. אז הבאנו מי פה וגיגית אנחנו מריצים צ'ייסר של מי פה לכל מי שמתעורר".
"פאק איט, בוא נישן באוהל בתוך חניון"
פנינה מנצלת את השחרור כדי לקפוץ הביתה למקלחת זריזה. אלא שאז, או אז, אזעקה שנייה ובעוד היא תקועה במקלחת השטף האנושי שרק לפני עשר דקות יצא מכאן עושה, עכשיו שוב את הדרך ההפוכה. עוד לא שתיים בלילה וזה האות למי שכבר התייאש משינה נורמלית בלילה הזה פשוט להישאר. ולהצטרף לקבוצת הקבועים בראשות פנינה.
אחת מהמיואשות היא דני, שמתגוררת ממש מעל, במגדל במגורים של הסנטר. מי שנחלצים לטובתה הם אנשי "אחים לנשק" שמריצים החל מהלילה האחרון פיילוט נקודתי לחניון הזה. לטובתו הם גייסו ציוד רב, בעיקר מזרנים ואוהלים. דני וחברתה שמתלווה אליה, שגם לה הפלא ופלא קוראים דני, פונה ומבקשת אוהל והסבר איך להרכיב אותו. "בואי נבנה לך בית!", קופץ ממקומו המתנדב רונן, כאילו מתעלם מהשעה הלא-הגיונית ורץ להרכיב את האוהל בעצמו.
"בנינו את כפר עזה מחדש, אז עכשיו בונים אוהלים. אנחנו גם בונים את החברה מחדש", הוא אומר בעודו מרכיב את משכן הלילה של דני ודני. "בסוף מצא את עצמי בעסקי הבנייה", הוא צוחק. דני א', עומדת לידו, מעט המומה. "זהו, ויתרתי על המיטה. יש לי הרגשה שהם הולכים לשגע אותנו קצת הלילה. אז זה יותר הגיוני", היא אומרת, ואז צוחקת לעצמה: "פאק איט, בוא נישן באוהל בתוך חניון".
"הגעתי מניו יורק, למרות שההורים שלי ישראלים, זו המלחמה הגדולה הראשונה שלי", היא מצהירה. "אני מרגישה מחוברת יותר והרבה גאווה להיות כאן. ההורים שלי קצת מפחדים. אבל בכל פעם שאנחנו יורדים למקלט הזה, זה הולך ומשתפר. יש ווייב. בלילה הראשון זה היה די ריק, לא מאנשים, מדברים. בכל פעם שירדנו היו תוספות חדשות, כמו משחקים, אוהלים, מזרני אוויר. הלילה כבר קיבלו אותנו עם אוכל ומוזיקה. זה כמו עולם תת-קרקעי שלם שנוצר בפחות משבוע".