בשבועיים האחרונים אין ישראלי אחד שסדר היום שלו לא השתבש, וחלקם גם נפגעו ישירות. גם דני מירן, אביו של החטוף עמרי מירן מקיבוץ נחל עוז, מרגיש כבר שבועיים די חסר בית: טיל שנחת בתל אביב בערב הראשון של המתקפה האיראנית, ב-13 ביוני, גרם לנזק בספריית בית אריאלה הצמודה לכיכר שכבר קרוב ל-20 חודשים נושאת את השם "כיכר החטופים".
אחד המקומות שנפגעו בצורה המשמעותית יותר הוא "חדר המשפחות" - חלל גדול בפאתו הדרומית של המבנה, שפונה לכיוון שבו פגע הטיל. מדובר בחדר שמאז 7.10 משמש באופן בלעדי לצורכיהן של משפחות החטופים. הנזק שנגרם לחדר כתוצאה מהדף אומנם נחשב קל למדי, אך בעירייה האחראית על המבנה החליטו לא לקחת סיכונים. מאז החדר מושבת - מצב שלא צפוי להשתנות עד שיתוקנו הליקויים. "סכנה, נא לא להתקרב - סכנת קריסה", נכתב בשילוט שמוביל למקום.
"ברגע שאמרו לי שהחדר נפגע עזבתי את הנכדים שלי, עזבתי את גליה זוגתי ובאתי לראות את מידת הנזק", מספר מירן ליד החדר, שאליו הוא מנוע מלהיכנס. "אני הנדימן. בבית אני מתקן כל דבר לבד. הסתכלתי ואמדתי את הנזק. בהתחלה כל הפלטות של התקרה האקוסטית היו מפוזרות וחשבתי שזה הרס מלא, אבל הנזק הוא קטן יחסית".
מירן משמיע הערכה אופטימית "להניח פלטה כזאת זה חמש-שבע דקות. יש גם כבל חשמל שצריך לטפל בו ודלת אחת שקצת יצאה מהמקום. זה לא סיפור כזה גדול. לדעתי זה עניין של יומיים עבודה ושני עובדים מקצועיים לתקן רק את החדר שלנו. מאז התחלתי לדבר כבר עם כל מיני גורמים, גם בעירייה, באמת הגיע איש מהעירייה עם קבלן כדי לקבל הצעת מחיר. זו תהיה עזרה אדירה אם יצליחו לשפץ את החדר" - ואכן ממש באותה שעה שבה שוחחנו, נראה קבלן מסתובב בחדר יחד עם נציג של העירייה.
אך החזרה לחדר שהפך למקום מפלטם של קרובי החטופים לא תהיה כל כך מהירה, למרות ההשערות של מירן. מהעירייה נמסר ש"מבנה ספריית בית אריאלה ספג נזקי הדף משמעותיים ועיריית תל אביב-יפו, בשיתוף פעולה עם מס רכוש, כבר התחילו בתהליך הטיפול. אנו מעריכים ששיקום הספרייה ייקח כמה שבועות, אך יתכן שנוכל לפתוח בהדרגה כבר קודם חלקים מסוימים בספרייה".
ובין ה"קבועים" אפשר למצוא בין היתר גם מי שלכאורה כבר לא אמור להיות שם, באותו חדר שבו המתינו חודשים ארוכים לבשורה ויצאו ממנו לכל מחאה והפגנה. למשל, משפחת בוכשטב, שבנה יגב ז"ל נרצח בשבי וגופתו הושבה ארצה לפני כשנה. "יש תקופות שאני שם כמעט כל יום. ויש תקופות שאני מגיעה לשם פעם פעמיים בשבוע", מספרת נופר בוכשטב, אחותו של יגב.
"מבחינתי חדר המשפחות, ובכלל הכיכר, עם כמה שזה נשמע קלישאתי, באמת הפך להיות קצת כמו בית שני בתקופה הזו. זה המקום שמאגד בתוכו את הכול", היא מצהירה. "מצד אחד הוא מכיל את השמחה של המשפחות שהחטופים שלהם חוזרים, ומצד שני הוא מכיל את העצב של המשפחות כמו שלנו - שהחטופים חזרו, אבל לא בדרך הנכונה. זה מקום שאפשר להיות בו מאוד שמח, לצחוק ולחייך - ועדיין לכאוב ולהיות עצוב במקביל. שם אתה נמצא במקום שמבינים אותך, שזה לא תמיד קורה בעולם האמיתי".
"לפעמים אני מודה שאני פשוט מגיעה עם מחשב יושבת ולומדת, פשוט כי שם אני מדגישה הכי בנוח ומצליחה להיות קצת יותר עצמי", משתפת בוכשטב, סטודנטית לתואר שלישי בביולוגיה. "אנחנו מתייחסים אליו כארבע קירות, אבל יש בו גם באמת מתחילת המלחמה כמעט 24/7 מתנדבות שעובדות איתנו, ועושות עבודה מדהימה וגורמות למקום הזה להרגיש באמת כמו בית - זה ברמה שאתה יושב שם וישר מציעים לך לאכול או לשתות או דואגים לוודא שהכול בסדר אם אתה צריך משהו".
מירן מתגורר כעת זמנית בבית חברים בכפר נטר. בתו, אחותו של עמרי, נסעה לברלין כמה ימים לפני המתקפה ומאז נותרה "תקועה" שם. בימים האלו, הוא מספר, עיקר עיסוקו הוא טיפול בנכדים שנותרו בארץ. ולמרות זאת, ועל אף שהחדר שהיה לו לבית שני מושבת גם בתקופה המשוגעת הזו, הוא ממשיך להגיע ולפקוד את המקום.
"בעיקרון אני כמעט כל יום נמצא פה", מספר מירן על התקופה שקדמה להשבתה. "ויש ימים שאני פה מבוקר עד ערב. אני מגיע הנה בכל שעות היום, ועומדים פה המתנדבים ונותנים לנו שירות. שירות אלוהי של אנשים טובים שעובדים פה סביב השעון, ונותנות את הנשמה כמעט בהתנדבות מלאה. בגמר העצרת במוצאי שבת כל המשפחות באות לחדר המשפחות וכל משפחה מתיישבת עם הקרובים לה. גם האומנים שהופיעו מגיעים הנה ונפגשים עם המשפחות. זה אירוע שאין שני לו מבחינת המשפחות, החדר הזה".
עד שקיבל את ייעודו הנוכחי, המתחם המדובר היה "הסלון העירוני" - מתחם שהפעילה עיריית תל אביב-יפו כמעין חלל עבודה משותף שהציע שלל שירותים לפוקדיו, רובם סטודנטים תושבי העיר, ושימש גם לאירוח אירועים. אך כאמור מאז אוקטובר 2023 זהו "חדר המשפחות". מירן מתאר חלל המשמש מעין מרכז קהילתי: "לגבי משפחות החטופים זה מרכז החיים פה בכיכר. ללא החדר הזה, ללא התכנים שלו, קשה לנו מאוד. גם החלוקה שלו היא הכי מתאימה לנו. יש לנו את המבואה שבה מגישים לנו קפה ואוכל, וזה מצוין. ויש לנו פינות ישיבה. יש אודיטוריום פנימי שאנחנו מקיימים בו מפגשים של כל משפחות החטופים".
"ויש גם את 'החדר השקט' שהוא אחד הדברים המשמעותיים והחשובים - כאשר מגיעים אישים מכל העולם, חברי פרלמנט, חברי כנסת, שרים, אנחנו יושבים איתם שם", הוא משתף. "כאשר הרופא שלנו, פרופ' חגי לוין, רוצה לשבת בשקט עם אחת המשפחות הוא עושה את זה שם. אין לנו תחליף למקום הזה".
יחד עם מירן מסיירת איתנו במקום רחלי פרמן, אחת האחראיות על אוהל הקבע שמפעיל קיבוץ נחל עוז בכיכר ובימים אלו אחת הבודדות שעוד פוקדות את הכיכר. היא מספרת שבנוסף למשפחות, "חדר המשפחות משרת גם את האנשים שמפעילים כאן את המאהל ואת הדוכנים. זה מרכז לוגיסטי ומקום לנוח בו. אני בשנה וחצי האחרונות רכשתי פה הרבה חברים חדשים בכיכר".