תל-אביבים ותיקים כבר מזמן לא זוכרים מצב כזה: בעיר שבה הם כבר רגילים לעשות כמה סיבובים כדי למצוא מקום חניה פנוי, יש לפתע חניה בשפע. הסיבה היא שתושבים רבים פשוט "נסים על נפשם", ועזבו את העיר ללא הפסקה לטובת ממ"ד.
רוב הדירות בתל אביב, שוכנות בבניינים ישנים, ללא מקלט בבניין עצמו ובטח שללא ממ"דים. כשנשלחו לכאן רקטות מעזה, מספיק היה להגיע לחדר המדרגות בבניין, אבל אז הגיעו הטילים האיראניים ושינו את התמונה.
רכס המתגורר בדירה ברחוב הירקון עם בת זוגו, עזב את העיר לטובת ממ"ד. "אנחנו גרים בקומה רביעית בלי מעלית, והמקלט יחסית רחוק מאיתנו", הוא אומר. אחרי מספר פעמים של ירידה למקלט הרחוק, הספיקו לו כדי להחליט שהם עוזבים. כשהתחילו המטחים, הוא ובת זוגו נסעו להורים שלה בגני תקווה, שם יש ממ"ד בדירה. הם לא היחידים בבניין שעזבו: מרבית הדיירים, מספר רכס, עזבו את העיר, כמוהם.
מי שהתלבטו ושקלו אם להישאר או לעזוב, שוכנעו סופית לעזוב לאחר הפגיעה הישירה באחד ממגדלי היוקרה בעיר בשישי שעבר. "יש תחושה אצל התל-אביבים", אומרת תושבת העיר, המתגוררת בכיכר המדינה, "שהאיראנים מכוונים בעיקר לתל אביב. לכן, הרבה תל-אביבים עזבו את העיר. לפני כמה ימים ירדתי למקלט של הבניין שלנו, והיינו 10 אנשים גג, מתוך בניין של 12 דירות. אז נכון שיש חלק שלא יורדים, אנשים מבוגרים, אבל חלק גדול פשוט עזבו את תל אביב".
ערד שיינטל, סטודנט שנה ד' להנדסת חשמל באוניברסיטת בן-גוריון, מתגורר עם בת זוגו ברחוב הסמוך לכיכר רבין, בדירה ללא ממ"ד. בבניין יש אמנם מקלט משותף, אך הוא כמעט התרוקן מדייריו. "רוב האנשים בבניין שלנו", אומר שיינטל, "עזבו את העיר. גם זוגות צעירים וגם משפחות צעירות. גם בגלל המיגון, אבל יש גם כאלה שיש להם ילדים קטנים, והם נסעו להורים כדי שיעזרו להם עם הילדים בזמן שהם עובדים". הוא ובת זוגו, דולב, עזבו לעת עתה לבית הוריו של שיינטל, ברעות – בית חדש עם ממ"ד, ומתכוונים להישאר שם "עד שיירגעו העניינים".
עשרות משפחות אורזות את הציוד ובורחות להורים
הבעיה היא שלא תמיד יש מקלטים תקניים המספקים הגנה, או מקלטים סמוכים. ובכל מקרה, כשיש כמה אזעקות בלילה, זה רחוק מלהיות תענוג. בטח כשמדובר במשפחות עם ילדים קטנים. הורים רבים גם מוצאים עצמם נאלצים לעבוד מהבית, כשהילדים לא הולכים למסגרות. התוצאה היא שעשרות משפחות אורזות את הציוד ובורחות להורים, ששם לעיתים יש ממ"ד, ועל הדרך גם עזרה עם הטיפול בילדים.
ארנון בן יאיר, מתגורר בשדר' בן-גוריון עם בת זוגו ובנם בן השנה וחצי. בדירה אין ממ"ד, ומאז החלו מטחי הטילים, הם ניסו פחות או יותר את המקלטים בסביבתם: מקלט הבניין, מקלט ציבורי סמוך, וגם קומה בחניון גן העיר, המשמשת כמרחב מוגן. "הבעיה הכי גדולה", אומר בן יאיר, "היא שכל השינה של התינוק השתבשה. מגיעים למקלט בשעות שבהן הוא רגיל כבר לישון, והוא היה עירני לגמרי. כל מחזור השינה השתבש לו, והבנו שאם זה יימשך ככה, הוא לא יוכל לקבל את השינה שהוא צריך".
לפני מספר ימים, הם ארזו חפצים ועברו לדירה של המשפחה ברמת גן, שבה יש ממ"ד, כך שהתינוק ממשיך לישון גם בעת האזעקות.
גם נדב גולדשטיין, העובד בתחום הדוברות, פינה מקום חניה. גולדשטיין, מתגורר באיזור כיכר רבין בתל אביב עם אשתו ובתם התינוקת, מצא את עצמו יורד למקלט בכל אירוע של אזעקה. אחרי כמה מטחי טילים לעיר, והסרבול שחוו בירידה למקלט עם התינוקת, הם עברו למשפחתו של גולדשטיין בגבעתיים, שם יש דירה עם ממ"ד. אחרי שהבינו שגם שם הם בטווח הטילים, עזבו להורים של אשתו בנתיב העשרה.
מקו אש אחד לקו אש שני.
"כאן לפחות אין טילים איראניים. שומעים רק בומים של צה"ל", הוא צוחק.
לעומת כל אלה, יש גם מי שבחר להישאר, ונהנה מהשינוי המרענן של עיר כמעט ריקה. שירי אביתר ועמית שגב, בני זוג המתגוררים בדירה בדרום רחוב אבן-גבירול, החליטו להישאר בדירתם הלא ממוגנת, במקום לעבור להורים ולוותר על הפרטיות והנוחות. "בסוף", אומרת אביתר, "אנחנו מעדיפים להיות בדירה שלנו, כאן הכי נוח לנו. אנחנו גרים בקומה ראשונה, ויש לנו חניון תת קרקעי בבניין צמוד, שאליו אנחנו הולכים כשיש אזעקה, כך שבתוך דקה וחצי אנחנו שם, מוגנים. אולי, אם היינו גרים בקומה גבוהה, זה היה אחרת, אבל במצב שלנו, אנחנו לא רואים סיבה לעזוב".
דווקא כשעיריית תל אביב מחליטה להקל בחניות
היתרון של אלו שמחליטים לא לעזוב, הוא כמובן מציאת חניה ביתר קלות. "כמו כולם אנחנו מתקשים למצוא חניה בעיר. ביום שישי שעבר, כשחזרנו מההורים לתל אביב, חניתי את הרכב ברחוב מרוחק מתוך מחשבה שלא אמצא חניה קרובה יותר", מספרת אביתר. "אמרנו שלא נהיה 'גרידיים' ונחנה".
אלא שבדרך אביתר הבינה שהיא יכולה להביא את האוטו ולבחור מתוך שלל מקומות החניה הפנויים שהיו מתחת לדירה שלה ממש. "לפני כמה ימים עברתי בריינס, ששם לעולם אין חניה, וראיתי איזה שלוש-ארבע חניות, וגם בגורדון אותו דבר".
לדבריה, ביומיים האחרונים, המצב מתאזן, כי חלק מהתל-אביביים מיצו את הממ"ד אצל ההורים, ומתחילים לחזור לעיר. "עדיין", אומרת אביתר, "זה לא כמו בימים הראשונים של הטילים, אבל גם לא כמו בימים של שגרה. אפשר עוד למצוא חניה בעיר". כנראה לא לעוד זמן רב.
ההקלה בעומס מתרחשת דווקא כשעיריית תל אביב הודיעה על פטור מתשלום חניה לתושבי העיר בכחול-לבן בזמן ימי הלחימה. לפי הפרסום, תושבים יוכלו לחנות בכחול-לבן ללא תשלום וללא צורך להפעיל יישומוני חניה בכל האזורים החל מהיום ועד ליום חמישי (26 ביוני), כל עוד נמשכת הלחימה ומצב החירום. ההטבה אינה תקפה לחניוני אחוזות החוף העירוניים.
בעיר שסובלת ממצוקת חניה תמידית, ההקלה הייתה כמעט הכרחית שכן תושבים קיבלו אפשרות לחנות חינם שעתיים מחוץ לאזור מגוריהם, אך לאחר מכן לשלם 25% על חניה בכחול-לבן מחוץ לאזור שבו הם מתגוררים. כעת, על רקע המלחמה, מאפשרת העירייה חניה חינם בכחול-לבן לכל תושביה לזמן בלתי מוגבל אומנם, אבל נראה כי התל אביבים לא באמת נהנים מההטבה הזו.