"ברגע שקיבלתי את הטלפון לא חשבתי לקראת מה אני הולך", מספר רס"ן ב', קצין ביחידת האחזקה האווירית 22, יא"א 22 - המהווה חלק ממערך התחזוקה של חיל האוויר. "אתה מתודרך, יש לך את המשימה שלך, אתה הולך לעשות את המשימה שלך. אין לך תחושה של 'וואו איזה דבר ענק' או 'וואו איזה דבר קטן', מה גם שאתה לא לגמרי יודע עד הסוף על מה מדובר. אתה פשוט מנסה להיות ממוקד ולעשות את המשימה שיש לך הכי טוב שאפשר".
ביום שישי, שתיים לפנות בוקר, אתה מבין שהמטרה היא איראן?
"שיערתי לעצמי שזה מה שקורה".
אלא שהסיפור של רס"ן ב' שונה משל שאר החיילים בחיל האוויר, שכן המטוסים שעל אחזקתם הוא אמון תוקפים בארץ שבה נולד ובה חי את כל 15 שנות חייו הראשונות. ב' שנולד באיראן מספר שעם השנים הוא וההתערות בארץ הוא הלך והתרחק מארץ מולדתו. כעת הוא מבקש להדגיש שהיותו יליד איראן הוא מבחינתו לא יותר מנתון מקרי. "האמת היא שהמולדת שלי זו ארץ ישראל, למרות שלא נולדתי פה. מאז שנולדתי בטהראן חלמתי להיות בארץ ישראל. כשאני בבסיס יש התרגשות ענקית על זה שאתה שומר על אזרחי מדינת ישראל. ככה אני רואה את זה. ככה אני מרגיש יום-יום".
"ההיערכות שלנו התחילה כבר לפני כמה חודשים"
נחזור ליום חמישי שעבר. בשעות הלילה ישב רס"ן ב' בביתו. הוא כבר היה בכוננות לקראת מבצע גדול יחד עם אנשי יחידתו. הטלפון שהגיע בסביבות השעה 02:00 בלילה שלח אותו לאחת מטייסות החיל, שהוא ופקודיו שובצו לתגבר אותה. הלילה הזה הכניס אותו לסחרור שנמשך כבר שבוע.
יא"א 22, היחידה שבה הוא משרת בשגרה, אמונה על תחזוקה ברמת העומק הגבוהה ביותר של מערכות ומטוסים, כזו שמצריכה ידע הנדסי, ציוד מתקדם ותהליכי בקרת איכות קפדניים, במטרה לתת מענה לתקלות ולצורכי התחזוקה שצוות המכונאים בטייסות אינו אמון או כשיר לעסוק בהם.
"ההיערכות שלנו התחילה כבר לפני כמה חודשים", הוא מספר. "טיפלנו מראש בכל המטוסים שהיינו צריכים לטפל בהם לטובת המבצע וכרגע אנחנו עוזרים ותומכים בטייסות. זכינו לקבל לידינו מטוסים שחזרו אחרי התקיפה, וככה כבר שבוע אני מתחיל את הבוקר, אם סיימתי את הלילה בכלל, כשכל האנשים היקרים שלי עוברים בין טייסת לטייסת ותומכים בהם".
ויש לך זמן לפנאי בתקופה הזו?
"אני לא חושב שיש מישהו שלובש מדים של חיל האוויר שיש לו זמן פנאי כרגע".
"השארנו הכול מאחור - לוקחים מזוודה, טסים לחו"ל ופשוט לא חוזרים"
"עליתי לפני 25 שנה", מספר רס"ן ב' על החיים שהיו לו עד שעלה לארץ בגיל 15. "חייתי בטהראן יחד עם משפחתי, עם אחותי הגדולה, אבא שלי ואחי הקטן. היינו בטהראן לבד, כי כל המשפחה כבר הספיקה לעלות לארץ הרבה לפני. את חלקם בכלל לא הכרתי. רגע לפני הגיוס שלי - כי גם שם יש שירות חובה ומקבלים צו ראשון בגיל 16 ההורים שלי רצו - כמו כל ההורים היהודים שם - שאני אגיע לארץ. העניין הזה, פלוס קשיים במצב שם, גרמו לאבא ולאימא לעלות לארץ. דרך אגב, את ההחלטה הזאת הם קיבלו כבר ברגע שהם התחתנו, אבל לקח להם זמן לעשות את זה במציאות של החיים שם.
"בשלב הזה ההורים שלי מבינים שזה כבר לא מקום לחיות בו והגיע הזמן להגשים את החלום שלהם. הם משאירים את כל הרכוש והעסקים ואת כל הדברים מאחוריהם, יוצאים ממקום איקס, וחוברים לסוכנות היהודית - ותוך שבוע וחצי אנחנו בארץ".
"אתה משאיר את כל הרכוש מאחוריך, לא מושך כספים מהבנק, לא מוכר את הבית ואת הדברים", הוא מתאר מה עבר על משפחתו כשהשאירה את איראן מאחור. "זה בדיוק כמו שיוצאים לטיול, לוקחים מזוודה, טסים לחו"ל ופשוט לא חוזרים. כל זה קרה תוך שבועיים מרגע ההחלטה. זה פשוט לקנות כרטיסי טיסה, לטוס ולא לחזור. ולא מדברים על כלום. היו כמובן גם היסוסים, בעיקר לעזוב את כל החיים שלהם, אבל בסוף כל ארוחת שישי שאני יושב עם אבא שלי, הוא אומר שהוא קיבל את ההחלטה הכי נכונה, בעיקר כשהוא רואה ואותי ואחותי ואת הנכדים שלו.
יש געגוע בכל זאת?
"הייתי רוצה להגיע לבית הכנסת שבו עליתי לתורה. אני מקווה שעוד כמה שנים נוכל ללכת לבקר שם, ואני אעשה את זה".
עוד נותרו לך קשרים שם?
"לגמרי לא. המשפחה הגרעינית שלנו היא האחרונה במשפחה המורחבת שלנו שהגיעה לארץ. האבסורד הוא שחלק גדול מהמשפחה שלי פגשתי לראשונה פה בארץ. אז אין לנו מישהו שנשאר מאחור שאנחנו מכירים אותם או בקשר איתם בכלל".
מה ההורים שלך מרגישים לנוכח מה שקורה שם?
"זה כבר מאחוריהם ופחות מעניין אותם מה קורה שם. הם רק אומרים שהלוואי שהמקום הזה יהפוך להיות יפה וחופשי כמו שהיה פעם - משהו שאני לא הכרתי".
אמרת בהתחלה שבאותו ערב ביום חמישי השבוע, העובדה שכל הסיפור הזה קורה מול איראן לא העסיקה אותך יותר מידי. אבל עכשיו, שבוע אחרי, אתה מתרגש ממה שקורה באיראן, ממה שעלול אולי לקרות באיראן?
"זה לא מעסיק אותי כרגע. יש לי אנשים שאני צריך לטפל בהם, יש לנו משימות שאנחנו צריכים לעשות".