יוסף חיים אוחנה בריאיון ראשון: החטופים קראו לו 'שיח יוסף', ובמשך שנתיים, רובן מתחת לאדמה, יוסף חיים אוחנה ניסה לשרוד. באמצעות לימודי ערבית, דרך השירים ששרו, הניסיון לשרוד את הרעב ועם המחשבות על החברים דניאל ונריה שרעבי - שמהם הופרד ממסיבת הנובה כשבמקום לברוח מהמחבלים, רץ לכיוון התופת כדי לעזור לפצועים.
הם היו חבורה די גדולה, כשהשמש עלתה על הבודהה הענקי בבוקר שמחת תורה ברעים. האחים דניאל ונריה שרעבי, בן הדוד שלו, החבר יוסף חיים אוחנה והידידה קארין ז'ורנו. דניאל ונריה שרדו, וסיפורם שודר ב"מהדורה המרכזית" לפני שנתיים. עכשיו יוסף מדבר לראשונה. על וידוא ההריגה במסיבה שהוא היה היחיד ששרד, מבצע ארנון ששמע ממרחק קצר והרגעים שחשב שהכול נגמר. ריאיון בלעדי.
יוסף אוחנה, ברוך הבא. אתה גדלת בחב"ד, תלמוד תורה של חב"ד, וסיימת במסיבת דאנס בשמחת תורה. תספר על זה.
"אי אפשר...לסכם תהליך של בן-אדם שמתבגר, או-קיי? וכאילו, מאיזה נקודה הוא הגיע ומאיזה נקודה הוא התחיל, אבל, כן, ידעתי להיות קשוב לעצמי, לדעת מה אני רוצה, וזה אחד הדברים שבחרתי".
מאיפה אתם חברים? (יוסף, דניאל ונריה)
"אני ודניאל הכרנו עוד באחת המסגרות כשלמדתי בפנימייה בצפון, ומאז לא נפרדנו. היינו ביחד בצבא, לפני הצבא, אחרי, מהטיולים".
היית לוחם בגבעתי. מה עשית שם?
"התחלתי בתור לוחם בגדוד רותם, אחר כך יצאתי גם לקורס מפקדים, נגביסט, ואחרי תפקיד קצר של פיקוד עזבתי"
של מי היה הרעיון ללכת למסיבה?
"אני העליתי אותו", אמר דניאל שרעבי, חבר קרוב של יוסף שבילה איתו במסיבת הנובה. "אני לא הייתי הולך המון למסיבות גדולות, הייתי יותר אוהב את הקטן, את האנשים שאני מכיר וזה. הוא ממש רצה", אמר יוסף.
וחשבת כל השבי על 'הייתי צריך להגיד לא ולמה אמרתי כן'?
"לא".
ולך דניאל, היו ייסורי מצפון?
"כן, בטח. לחיות עם דבר כזה, שזה הרבה באשמתך, זה לא כיף", השיב דניאל. "היה לנו את כל הנסיבות ללכת למסיבה הזאת. זה משהו שאהבנו לעשות, לרקוד, לחיות את החופש, וזו הייתה הזדמנות", אמר יוסף.
מתי אתם מגיעים למסיבה?
"באזור שתיים בלילה".
תתאר איך זה היה?
"קודם כול, זה היה מהמם, הגעתי למסיבה, באמת, כמו שדמיינתי את זה, כל כך המון אנשים שאהבתי, כל כך המון אנשים שהכרתי, היה סאונד טוב, היה אווירה טובה"
ואז מגיע 6:29 בבוקר.
"זה תמונות שהיו לי רק בראש תמיד, ולראות עכשיו חלק מהן פה זה... זה מטורף, לא ראיתי את התיעודים מהמסיבה עד עכשיו. לא ראיתי, לא שמעתי אותם".
ומה שונה, כשאתה רואה את זה מאשר מה שרץ לך בראש שנתיים?
"את האמת, שיש המון דברים שאני נזכר בהם, וגם פרטים שזכרתי כמו הצבע של המכוניות. את רכב בגולף זכרתי".
ליוסף וחבריו היה מאוד חשוב להיות ביחד כל הזמן. אבל אז הגיע השלב שהם התחילו לטפל בפצועים. הם יכלו לברוח יותר מהר - אבל החליטו לטפל בפצועים
"מישהו מאיתנו אמר פעם 'בוא נלך לרכב, בוא נלך'? - לא. זה לא היה בראש. התחלנו לרוץ לכיוון, אני ודניאל. כדי להציל אנשים. אני חובש, אנחנו מגישי עזרה ראשונה, יש לנו איך לעזור ואני שואל אותו, 'רגע, מה עם להגן על עצמנו איכשהו?. חכה, אולי נמצא מקל אפילו, כאילו, משהו'. הוא אומר, 'נגיע לשם ויהיה בסדר. אנחנו נמצא נשק, אנחנו נמצא משהו'. והמשכנו לרוץ לכיוון של הכביש".
באיזה שלב הדרכים שלכם נפרדות?
"יוסף הלך להביא את האלונקה. ואני חוזר לאש, ברור", הוסיף דניאל.
זה לא ברור. אדם נורמלי, רואה אש, בורח ממנה, הוא לא בורח אליה
"נסענו לצומת ואז היה... עשינו הלוך-חזור כזה. יצרנו שם ממש ויכוח, דיון. השוטרים אומרים לנו, 'די, אתם מפריעים לנו, תנו לנו להישאר פה' ואנחנו אומרים להם, 'אתם טועים, בצד השני יש אויב, הרגע הבאנו משם פצועים'".
אבל הם צדקו, היה אויב בשני הצדדים.
"נכון".
ואז יש את האירוע שמפריד אתכם אחד מהשני
"באותו רגע, או-קיי? כשהיינו שם עם השוטרים, אז הסתכלנו קדימה והגיע רכב גדול עם מקלע מלמעלה, עשה רושם שזה רכב צבאי. אני זוכר שאחד השוטרים אפילו צעק, 'זה כוחות שלנו, אל תירו'. אבל באותו רגע שהם התחילו לירות הבנו.."
"באותו רגע איבדתי קשר עין איתם. באותו רגע הרכב שאני הייתי עליו התפוצץ, ושם אמרתי שזהו, אני מחליט שאני בורח. התחלתי לרוץ אחורה, רצתי כמה מטרים לרכב, שם עדיין לא היה לי ביטחון לרוץ לצד השני, כי אני ידעתי, משם הבאנו פצועים, משם גם הגיע האויב, למה שאני ארוץ לשם? אז באמת, הרכב השני שעמדתי עליו ,אמרתי, אני אסתכל ימינה-שמאלה, אולי אני אמצא אותם, אולי אני אראה משהו. ממש, כמה שניות לא הספקתי לראות שום דבר והרכב חטף אר-פי-ג'י".
"במקום ליפול מההדף, זה ממש כאילו פוגע בך איזה כדור כדורסל ואתה נזרק... השתמשתי בתנופה בשביל לקפוץ קדימה וללכת, זה ממש העיף אותי עוד קדימה, והמשכתי לברוח. המשכתי לברוח כמה עשרות מטרים".
"לא דמיינתי לעצמי שהכמות הירי ששמעתי זה רק מחבלים, חשבתי שזה הצבא"
"בצד שמאל, בטרסה, היה חבר שחיכה שם והוא ראה שאני מבולבל, והוא אמר לי, 'בוא, תרד לפה', תתחבא איתי, כאילו. הוא כבר תפס שמה מתחת לאיזה שיח מסתור. ירדתי לשיח הזה וזה המקום האחרון שהייתי. ואז הירי התחזק מסביב, ובהבנה שלי, ההבנה המוטעית, זה שכל כך הרבה זמן עבר מאז שיודעים כבר שחדרו, כבר שמענו בקשר כבר, המידע נמצא, בטוח יתעשתו על עצמם, והכמות ירי הזאת מסביב, זה הצבא. הצבא נמצא שם. לא דמיינתי לעצמי שזה פשוט ירי רק שלהם (המחבלים). על אנשים ועל גופות".
"אחרי תקופה מסוימת בתוך המסתור, פתאום מגיע סאונד שהוא באמת העלה המון שאלות. פתאום הגיע רעש של חריקות, רעש חזק. מהזחל. רעש של טנק שנוסע על כביש, ולא על עפר. הטנק עולה פה על רכבים. כשאתה רואה טנק, האמונה... זהו, שחמט. אין פה עוד ספקות - ההגנה הגיעה".
באיזה שלב המחבלים מגיעים אליכם?
"התחילו להיות דיבורים, אבל המוח לא חיבר באותו רגע, שזה ערבית".
מה מרגישים בשלב כזה?
"שם זה היה הפעם הראשונה שהרגשתי רגש, כאילו ממש היכרות עם אותו רגש ומחשבה לכל השנתיים ש...או-קיי, זהו. נגמר. התחיל הירי מטווח אפס, אנחנו כולנו עצמנו שם את העיניים, כולם אמרנו אותו דבר, סוג של נפרדנו, הוא תופס לי ממש את היד חזק, אני הייתי באמצע של הקבוצה, היה כמה וכמה חבר'ה, לפחות שמונה אם לא יותר שהיו מסביבי, אני שכבתי באמצע, הוא תופס לי את היד, לאט-לאט הוא משחרר את היד, אני עם עיניים עצומות ואני... פשוט הירי מסביבי ואני שואל את עצמי, מה הדקירה כל כך לא כואבת, כאילו, ככה זה מרגיש? זהו, זה נגמר? לא ידעתי אם אני חי בכלל, מה הסיכוי ו... הרשיתי לעצמי רגע לפתוח את העיניים והם עדיין היו שם".
"מסתכלים עליי, או-קיי? מסביבי כבר היה שקט. תוך כדי שהם מושכים אותי, הם מוודאים הריגה במי שסביבי. כולל בבחור הזה. כולם היו לבושים סביבי ואני הייתי בלי חולצה, אולי זה שהייתי ערום שידר להם מין חולשה כזאת, אולי זה מה שגרם להם דווקא אני באמצע, 'או-קיי, אותו נמשוך'".
אולי הם תכננו לחטוף אותך?
"אני לא יודע אם הם תכננו לא לפגוע בי, או-קיי? הם ממש הרגו את כולם, אבל באיזשהו שלב אמרו, 'טוב, אותו אנחנו ניקח ולא נהרוג'".
אז איך זה מרגיש שאתה היחיד מכל החבורה שנחטף, אבל בעצם גם היחיד מכל החבורה שמתחבאת שם שנשאר בחיים?
"נכון. עכשיו חשוב לציין משהו, אני לא ידעתי שאני נחטף באותו רגע. ממש לא. בראש שלי זה שעון שמתקתק, אותי מושכים, אותי החליטו לא להרוג פה, אולי הם רוצים לתת אותי כמתנה לאזרחים שלהם, שהם ייהנו מהחיסול שלי או כל דבר כזה, אני.. לא היה לי לרגע מחשבה, או-קיי, אני הופך לחטוף, פשוט סבלתי מהעובדה שאני צריך לסחוב עוד את ההרגשה של עוד רגע אני מת. הם שאלו שאלות והם התעניינו, אבל מה אתם רוצים? תסיימו עם זה כבר. למה... למה, למה כל הדבר הזה? זה הרגיש שהם ממש נהנים מזה, כאילו לשחק בי".
"עבר כמה זמן ואז אחרי שמשכו אותי משם קרוב לטנדרים, היה שמה עשרות מחבלים, כמויות של טנדרים, הם פשוט כבר התבצרו שמה, הם בנו שמה בסיס כאילו... צלפים שהתמקמו והם פשוט הרגישו שהם חופשיים והרגישו בנוח. שמו לי גם אזיקים שכמעט איבדתי את היד בגללם. הם לקחו מהשוטרים שמה מין אזיק בריטי כזה ושמו, נעלו אותו כמה חזק שהם יכלו, אבל הם, אתה יודע, הם מסודרים, מחושבים, מפתח הם לא לקחו. והיד כבר ממש התנפחה, נגמרה התחושה ו... כל מה שעניין אותי זה היה היד שלי, עד שכבר הגיע לשלב שהם אמרו, 'טוב, אנחנו לא מצליחים לפתוח את האזיק, אנחנו מורידים לך את היד'. ואני פשוט מלבקש מהם 'תורידו את האזיק' התחלתי לבקש מהם, 'לא, בבקשה, אל תורידו את היד, אל תורידו את היד'".
רגעי החטיפה לרצועה: "הגדר הייתה פשוט פתוחה לרווחה"
אתה זוכר את הרגע שאתה חוצה?
"הייתי מכוסה בפנים, אבל הצלחתי לראות כמה תמונות. תמונה אחת שאני לא אשכח, או-קיי? התמונה האחרונה מהארץ, זה שאנחנו עוברים בשער, השער הראשי, שהוא פשוט פתוח, ואנשים שיושבים על הגדרות שמה, ממש כמו... סיום מרוץ כזה, כאילו הינה נכנסנו".
"כולם מריעים שמה, עברנו את הגדר, את השעון חול, גדר שרק הייתי מתאמן עליה, אף פעם לא ראיתי אותה במציאות. פשוט הייתה פתוחה לרווחה. כל מילה שהם אמרו קישרתי אותה, זאת מילה של מוות, זאתי, מדברים עליי, הינה הם אמרו "יוסוף", הינה אמרו זה... פשוט חיכיתי, חיכיתי שזה ייגמר. פתאום הם אומרים 'אתה אסיר שלנו עכשיו', פתאום מביאים לי מים, פתאום מביאים לי איזה משהו לאכול, ולא הבנתי, אז אני אומר, מה קורה איתם?".
"התקופה הראשונה היא הייתה הכי קשה, הכי קשה גם פיזית. פשוט עברנו מבית לבית, איך שהתחילו להפציץ והיינו בורחים לרחוב בלי כלום. הם לא ידעו לאן, בלי תוכנית, פשוט מחפשים מישהו שיעזור לנו". זה לא היה מאורגן בהתחלה בכלל. אחת הפעמים הם באים, מביאים לנו אוכל, אנחנו עוד לא מספיקים לקחת ביס, ואז איזה כנראה תצפיתן שלהם, נותן מכות על הדלת, זה דלת ברזל כזאת, רעש חזק, הם קמים בבהלה, כנראה זה סימן שלהם שצריך לברוח, שהבניין הולך ליפול. ויצאנו מהבית, או-קיי, ממש עשרות מטרים, לא הרבה, אנחנו מסתכלים אחורה והבית... הבית מתרסק".
אתה יודע איפה היית בכלל בעזה?
"לכל אורך התקופה הייתי במחנות המרכז. ופשוט היינו הולכים ברחוב בעזה... הולכים מחופשים ליעד הבא. הם מפחדים אפילו ללכת צמוד אליי שבמקרה שמישהו ישים לב ויתפוס אותי, שהם לא יחטפו. הם נותנים לי ללכת בצד אחד של הרחוב והם הולכים בצד אחר".
אז עוד יש את הלק?
"את הלק לא. הלק, מתוך הבנה של העם הזה, איך הם רואים את הדברים האלו שכאילו, נשים, גברים, נזכרתי שיש לי לק תוך כדי שאני מכוסה, אמרתי לעצמי, זה לא דבר חכם שיראו, שמה באמת אני אאבד את הידיים. פשוט התחלתי לגרד אותם עם השיניים".
והעגיל?
"העגיל הורידו עם קאטר".
זה עצבן אותם?
"מה זה עצבן אותם, זה היה בדיחה בשבילם. והם כזה, מי זה, מאיפה הגעת? למה דווקא אותו לקחנו? מי זה היצור הזה?"
מה המקום שהיית בו הכי הרבה זמן?
"מתחת לאדמה באחת המנהרות, המנהרה האמצעית, איפה שהייתי עם אוהד בן עמי ועם עוד מספר חטופים, הייתי שם קרוב ל-11 חודשים. זה מנהרה בכלל שלא מיועדת לאייש בני אדם, מנהרת מעבר כזאת. ושמו אותנו בנקודה טיפה יותר רחבה בתוך המסדרון, וזה ללא מוצא, בהמשך זה חסום. פשוט זרקו אותנו שמה".
התנאים הקשים במנהרות - ורגעי ההומור בשבי
אתה יושב שם במנהרה עם אוהד (בן עמי) ואחרים, איך מעבירים את היום?
"זה משהו שצריך להתרגל אליו, לא לעשות כלום. לסדר משהו, לשחק באיזה בד, אני זוכר היה משפט שהיינו חוזרים עליו הרבה, 'מה אתה עושה?' ואז כאילו, 'יש לי משהו יותר טוב לעשות?'. היינו עושים דברים, היינו מחפשים מה לעשות".
יש הומור במנהרות?
"יש הכול. אתה חי שם. אתה בן אדם, אתה צריך הומור, אתה צריך עצב, אתה צריך לריב, אתה צריך... כן, יש הכול.
"היינו אוכלים תולעים - ואומרים 'טוב, זה חלבון'"
מה לגבי אוכל?
"אם סוגרים להם את המעברים ואין להם אוכל, אז ברור שאין לנו אוכל. ואם מצב הרוח שלהם לא טוב, אז גם לא היה לנו אוכל. אכלתי דברים שלא האמנתי בחיים שאני אוכל. היינו אוכלים תולעים, אומרים זה חלבון. זה לא תולעים כי בחרנו לחפש תולעים, כי זה פשוט היה על האוכל. היה לנו מנורה כזאת בחדר, כמו ניסוי עכברים כזה, ואז הם היו מצקצקים, כאילו תק-תק-תק עם החשמל, ואז זה גם סימן לשלוח מישהו להביא אוכל. אז היה כזה שאלות כזה, מי ילך להביא את האוכל כל פעם, זה שאלה חשובה".
למה זה שאלה חשובה מי ילך להביא את האוכל?
"כי יש פה משחק, א', יש תקופה שאתה מפחד ללכת לשם, אתה לא יודע מה יצוץ. וגם להשפיע, פתאום מחליט להביא לך חצי פיתה לארוחה העיקרית של היום. ואתה אומר, מי יש לו את הקשר הכי טוב איתם ואת היכולת אולי להוציא עוד איזה משהו קטן, ולבקש, למי יש את האומץ לבקש יותר. לכולם היה ולכל אחד היה את ה... את ההוא שלו. את האסטרטגיה שלו גם. לבקש עוד אוכל.
"מגיע אוכל אחרי שלא אכלת 20 שעות - ואתה מחליט לא לאכול"
"יש רעב, רעב הוא מתחלק לשניים, יש את הרעב הפיזי שבאמת חסר אוכל בגוף ויש את המנטלי, או-קיי? אני אישית, הרעב המנטלי זה בלתי נסבל. או-קיי? הפחד שאתה לא יודע אם יגיע אוכל בערב. אז מתוך הפחד הזה אתה מתנהג בצורה שכמו למשל, אני אגיד לך, מגיע אוכל אחרי שלא אכלת אולי 20 שעות, הוא מגיע, הוא נמצא לידך. אפילו יכול להיות שהוא חם, ואתה מחליט לא לאכול".
כדי לשמור לפעם הבאה?
"כי אני אהיה רעב בלילה, אז אולי עדיף... אני מסוגל להחזיק עוד, אני לא אמות, ואתה שם אותו בצד. זה היה טראומטי כי גם היו תקופות שבאמת כל יום הגיע אוכל, אז למה? למה אנחנו אוכלים יבש יותר? למה אנחנו מפחדים לאכול".
אבל היו תקופות שלא כל יום הגיע אוכל.
"נכון. וזה היה הגיוני, אבל באותה תקופה, הוצאנו קמפיין כזה של די, המלחמה בטראומה. ואחד מהדברים היה שאנחנו לא שומרים יותר את האוכל בצד, אחד מהדברים זה אנחנו אוכלים באותו רגע את האוכל חם. בחלוקה להיות יותר ספונטניים ולא להיות כזה... ריבים על מה נקבל. כן. אז כן הקמפיין הזה עבד בהמון דברים".
איך היה היחס אליכם אם אתה צריך לאפיין אותו?
"אם זה לרגע שיש הפסקת אש, אז הם מרגישים יותר נוח, והם לא מתנכלים אליך. ברגעים שיוצאים ומפרסמים דברים שעושים להם בכלא, אתה יכול להבין שהיה לזה אפקט ישיר. הם פשוט נהנו מהעובדה שהם שולטים בנו, כאילו זה... זה משהו שהם חלמו עליו כל החיים שיהיה להם אסירים והם יוכלו לעשות איתם מה שהם רוצים. המדינה שלכם עשתה ככה וככה, עכשיו אנחנו נוקמים".
"נתנו לנו לבחור בין אחד לשני, את מי להרוג, את מי רק לפצוע, עשו עלינו הגרלה. היה... צריך להבין את הנקודה שישבנו, בצד אחד מסדרון חשוך, בצד שני מסדרון חשוך, אתה לא יודע לא ימינה-שמאלה, רק אצלך יש לד. וכל פעם שמהצד שלהם מגיעה מנורה, אז בהתחלה היו תקופות שאתה מחכה לראות איזה פנס מגיע כי אולי הוא מביא איזה קומקום תה או איזה משהו, אבל אחרי... היה איזה פעם אחת שהם קיבלו פקודה להתחיל להרביץ לנו, כשהגיעו פנסים, היינו קוראים לזה, 'הינה פנסים באים'. ואנחנו כזה 'שלום-שלום' ופתאום הם מתחילים להכניס לנו מכות, להעמיד אותנו על הקיר, או-קיי? אנחנו בצד אחד, פשוט מורידים לנו את החולצה ומרביצים"
איך שכנעת אותם שלא יהרגו אותך?
"לדבר להיגיון שלהם. למה הם חטפו אותי, יש עליי מטרה, שאני קלף חשוב. באחת מהפעמים זה היה בזמן של הפסקת אש, תראה דברים זזים, למה עכשיו? מה קורה לך? זה מה שאתה רוצה לעשות אמרתי לו, 'מה עם האנשים שמחכים בכלא לצאת ולראות את המשפחה שלהם? אתה מודע לזה שאם אני אהיה מת, אתה לא תוציא את אותו מספר עליי"'.
אמרת לו את זה בערבית?
"אמרתי לו את זה... "למה? למה?" בערבית. עכשיו אני... הערבית, אני עובד לשכוח אותה אבל... קשה לי לדבר ערבית עכשיו. קשה. כן, זה מזכיר לי...."
אתה מעדיף לשכוח
"אני רוצה לדבר עברית. בחודשיים האחרונים הייתי לבד, דיברתי רק ערבית. היו קוראים לי 'השיח' יוסף'. הכול היה בהקשר של הדת, הביא לי קוראן, הייתי שואל שאלות, והוא מתוך הרצון שלו לאסלם אותי, אז הוא היה עונה לי על השאלות והיה מלמד אותי את השפה. אמרתי לו, 'איך אני אלמד על איסלאם אם אני לא יודע ערבית?'"
הציעו לך להתאסלם?
"לכל אורך התקופה".
השיחות עם אלוהים - והשיר המפתיע שליווה אותו ברגעים הקשים
מה עובר לך בראש מהילדות, חב"ד, בית, בית כנסת, סבתא, אם בכלל?
"בגלל שהיה לי הרקע הזה באמת ידעתי איך הראש שלהם עובד ידעתי מהר מאוד להתחבר אליהם ולהגיד להם את מה שהם רוצים לשמוע. וזה עזר בהמון דברים ולא רק באוכל".
אני שואל עליך ועל אלוהים, אתה מדבר איתו?
"כל יום. כל יום. מבקש בשבילי ובשביל האנשים שהיו איתי וגם במציאות שם באותו... ברגע הנוכחי ולאו דווקא לבקש אני רוצה לחזור לבית. היו המון קשיים שהייתי צריך לדבר עם מישהו עליהם, לא תמיד היה עם מי לדבר, אפילו כשהייתי עם עוד אנשים".
היה איזה שיר, תפילה מסוימת ?
"היו הרבה אבל אני אגיד אחד, הכי מבדר ושבאמת התחברתי אליו, אתם מכירים את הסדרה 'פינוקיו'? אז יש את שיר הפתיחה – 'בוקר טוב עולם, מה שלום כולם? כמה טוב לי לחיות ולהיות ילד שאוהב את העולם, והעולם אוהב אותו'. הייתי שר את זה כמעט כל בוקר, זה היה כמו ה"מודה אני" השני שלי".
זו התפילה שלך, פינוקיו? אתה יושב במנהרה 50 מטר מתחת לאדמה ושר "בוקר טוב עולם, מה שלום כולם?"
"אחד מהשירים, כן. מוזיקה זה... בסדר עדיפויות דברים שהיה לי קשה בלעדיהם, זה המוזיקה. מוזיקה. הלכתי בשביל מוזיקה. נלקחתי שם ממקום שהלכתי בשביל לשמוע מוזיקה"
"הכוכב הזה מת – אבל רואים אותו כאן"
"היו המון רגעים, כשאתה הולך לישון ובגלל מה שאתה שומע שקורה מסביב, שהצבא ממש מתקרב וכאלו, שאתה לא יודע אם תקום. אז ההתמודדות שלי עם החרדה הזאת שהינה, זהו נגמר ולא יהיה יותר המשך, היה איזה שיר שהכרתי, השיר הזה זה... "הכוכב הזה מת" זה נקרא, של דניאלה ספקטור. השיר הזה אומר שגם כשאנחנו נגמרים, האור שלנו ממשיך. אז כאילו מין להגיד לי, זה לא נגמר פה, זה רק הגוף נגמר. אבל זה ימשיך, וזה יהיה בסדר, האור שלך ימשיך, אל תפחד למות. הייתי שר אותו הרבה. עדיין לא שמעתי אותו מאז שחזרתי. היה גם מחשבה שחזרה על עצמה, מה עדיף, האם להיות שם אסיר לכל החיים, בעינוי הזה... או האם עדיף שהסיוט ייגמר?"
ומה התשובה שלך הייתה?
"אף פעם לא הייתה תשובה. אבל היו רגעים שרציתי שזה ייגמר. גם זה שאתה אומר לעצמך, לא אכפת לי דבר, כשהמוח לא מפסיק להגיד לך... אכפת...כשהייתי למעלה ושמעתי כוחות וגם שמעתי נשק קל . יש לך איזה תקווה...בבית הראשון שהייתי בו תקופה ארוכה, שלושה חודשים, וממש הגענו למצב שהם ממלכדים את הבית, את כל הדלתות, בלי אבטחה, כל האזרחים כבר התפנו, נשארנו רק אנחנו והם, והשובים. עלינו לקומה שנייה שכאילו הייתה בפינה יותר מוסתרת, כי התותחנים פשוט ירו בלי סוף עלינו, והבית לאט-לאט מתפורר ונשארנו שם כמה ימים, אולי איזה שבוע אחרי שכולם התפנו. כשאתה יודע שאם יתקרב צה"ל, הם מפוצצים את המקום. מספיק שמישהו היה פותח את הדלת".
מצד אחד אתה מקווה שייכנסו, מצד שני אתה מקווה שלא ייכנסו
"ברור שאני מקווה שלא ייכנסו. הם אומרים לך, 'ברגע שייכנסו, אנחנו הורגים אתכם'".
"החזקנו ידיים ואמרנו שאנחנו אוהבים אחד את השני"
שמעת על השחרור של נועה ארגמני?
"ממש שמענו הכול, שמענו את המסוקים מעלינו, והם נבהלו.פשוט משכו אותנו לתוך השירותים, הכניסו אותנו בפנים, עלו על נשק, אני, שגב כלפון ומקסים הרקין ישבנו בתוך השירותים שמה, וזה עוד פעם שאנחנו תפסנו את הידיים ואמרנו אחד לשני, אנחנו אוהבים אחד את השני. וזהו, זה נגמר ככה. עם חיוך אמרנו את זה. כי שרדנו שמונה חודשים. הצלחנו להגיע עד לפה. באמת זה הרגיש שזה עוד רגע נגמר, אחרי כמה רגעים בשירותים, אחרי איזה שעה-שעתיים, שפתאום אתה מבין, או-קיי, יש הפוגה, יכול להיות שאתה נשאר בחיים, אז אפקט של הגוף כזה, יש מושג שנקרא קקי לחץ ואנחנו יושבים בתוך שירותים, פשוט תפסנו את הידיים אחד לשני ורוקנו מה שהיינו צריכים. אבל זה היה מפחיד וזה היה ממש קרוב".
ואז העבירו אתכם, אתה ראית עלייה באבטחה מאז?
"תוך שלושה-ארבעה ימים הורידו אותנו מתחת לאדמה. מאז. -עד סיום המלחמה.
אתה היית עם חטופים ששוחררו בפעימות הקודמות?
"כן. היה לי גם חבר וגם כמו אבא שם, שמחה מטורפת. כולנו, כל מי שהיה שם פשוט התפללנו על הרגע שכולנו נצא, אבל גם התפללנו שאוהד כבר יצא".
היה דיון מאוד גדול, אתה יודע, לא רק בסרטונים שלך, אם בכלל לשדר את זה. זאת אומרת, האם זה לוחמה פסיכולוגית של חמאס או לא
"קודם כול, בואו נצא מנקודת הנחה שכל סרטון או מידע שהם מוציאים, זה לוחמה פסיכולוגית. הרי מה האינטרס שלהם? מה הם עושים בשבילי? לא ידענו את כל מה שקורה בחוץ בשבילנו, כמה מזכירים אותנו וכמה זה.. לא ידענו. והם גם תמיד שיקרו ושטפו לנו את המוח שאף אחד לא רוצה אותך, שכאילו די אתה שם .אז הכי טבעי שאתה גם תרצה להגיד את המילים האלו. או-קיי? זה לא רק הנקודות שהם רוצים להעביר, אלא להראות מצוקה, אלא להראות שאתה חי, לתת אות למשפחה שלך. או-קיי, אני חי, תראו, אני מדבר, אני מדבר יציב ובהיגיון, אז גם היה את הרצון שלך לעשות סרטון.
תספר לי על הרגע שאתה מבין שאתה הולך להשתחרר.
"השחרור הוא לא הסתיים והשחרור עדיין קורה, זה לא ביום אחד אתה חוזר להיות בן-אדם חופשי. או-קיי? אחרי שלקחו ממך הכול, גם לחשוב בהיגיון ולחשוב נקי".
החיים לאחר שנתיים בשבי: "זה תהליך, שכחתי מזה לשמוח באמת"
במה אתה עכשיו עדיין חטוף?
"אני צריך ללמוד להיות חופשי, אני צריך ללמוד לדעת לקחת את הבחירות בעצמי, אני צריך... זה תהליך. חלמתי על זה כל כך המון זמן לאורך השבי על הרגע הזה ואז הוא מגיע, אתה לא יודע מה להרגיש באותו רגע, שכחתי מה זה לשמוח באמת. הנפש לא מתרגלת בכזאת מהירות אחרי שנתיים שאתה מדכא את הרגשות שלך לחזור להרגיש באיזושהי צורה. שמחתי בראש, אבל לא בתחושה. אבל דבר אחד לא שכחתי. לא שכחתי, או-קיי? לא שכחתי לאהוב. וכשחזרתי, או-קיי? ופגשתי את החברים, ואת המשפחה ואת כל האנשים ששמחו בשחרור שלי, הבנתי למה לא שכחת - לא שכחתי לאהוב".
ואז מגיע הבוקר הזה, איך זה עובד?
"בראש שלי וגם הם תמיד אמרו, כמה ימים לפני שתצא, נעלה לבית, נתקלח, נסדר אותך, ככה שיראו שיצאת ממקום טוב, לא, הם כבר התייאשו מלעשות את הפרובוקציות האלו.הורידו אותנו לבור מסריח, איזה שמונה אנשים בתוך כוך שאין... על 2 מזרנים, רק תשב שלושה ימים. גועל נפש.זה לא מנהרה שאתה כבר הולך מכופף, אתה זוחל. משם הוציאו אותנו ישר לרכב, שמו לנו מדים מעלי אקספרס כזה ויאללה, יום טוב".
"הרגע הכי מטורף זה היה כשאנחנו נוסעים בשיירה של הצלב האדום עם ג'יפ צבאי מקדימה שאנחנו נוסעים אחריו, ואז פתאום חיילים עמדו על איזה גבעה, כנראה אחד המוצבים שלהם,ופשוט הריעו לנו וזה פעם ראשונה שאחרי שנתיים במקום לשמוע על חיילים ודברים לא טובים, אני רואה אותם, ואני רואה אותם אומרים לי 'שלום'.
"כשפגשתי את המשפחה, וואו, היה רגע שהפסיכולוג שם אמר לי, 'טוב, אתה רוצה כמה רגעים לעצמך או שאתה רוצה לפגוש אותם עכשיו?' ואמרתי לעצמי, מה אתה דפוק,
שנתיים לא ראית אותם, מה אתה... תגיד עכשיו. אבל אמרתי לו, 'לא. צא מהחדר, תן לי רגע'. זה היה מפחיד, אבל... ישבתי בחדר וכאילו שיקרתי לעצמי שאני אצליח לחשוב ולהירגע, ופשוט אני לא שם לב רק הדופק שלי אומר, מה אתה עושה? תיכנס"
מה הדבר הראשון שביקשת שיביאו לך כשחזרת?
"דברים ממש שוליים. ניסו ממש לתת לי לחכות עם הדברים, לאט-לאט עם לפגוש חברים, לאט-לאט לצאת החוצה, אז תמיד ביקשתי, לא, זה מה שאני צריך, די, הייתי סגור שנתיים, אני צריך לקפוץ למים, אני צריך לעשות, אני צריך לנסות, זה מין היה... בקשה שחזרה על עצמה.
אוכל?
"אוכל, לא ביקשתי כלום. כלום. פשוט הציעו לי. אולי פעם אחת ביקשתי מכם פיצה? כי זה היה דודא רצינית. אני רוצה לומר משהו, כל מה שעברתי בשנתיים האלו, לא עברתי אותם בגלל משהו אישי, לא נחטפתי, או-קיי? בגללי, בגלל שאני יוסף, חטיפה אישית. נחטפתי בגלל עצם העובדה, או-קיי, שאני יהודי, ישראלי. זה עזר לי להבין שאני חלק ממשהו גדול יותר, משהו הרבה יותר עוצמתי. ואני בטוח שאחרי השנתיים האלו, או-קיי? עוד המון חושבים כמוני. אז באמת כל השנתיים האלו שעברתי שמה, זה רק חלק קטן, או-קיי? בסיפור של 77 שנה שאנחנו נלחמים על הבית שלנו. ואני שמח שלקחתי חלק בזה.
שמח?
"לא מתחרט על שום דבר שעשיתי. שום דבר שקרה איתי. לא מתחרט על המסיבה"
לא מתחרט על זה שהלכת קדימה במקום אחורה?
"על כלום. היה לי את כל הנסיבות לעשות את מה שעשיתי, כן יש רגשות אשמה למה לא רצתי איתם ואיפה הם היו ואיפה כאלו, אבל לא הצלחתי. זה לא שבחרתי, או-קיי, אני נפרד מהחברים שלי שם באותו רגע. זה קרה. לא כל יום יורים עליך פצצות ואר-פי-ג'יים. מה שקרה זה... זה היה צריך לקרות, ואני מאמין שקרו בזה גם הרבה דברים טובים. והשיקום הזה עכשיו הוא לא רק שיקום שלי, הוא שיקום של מדינה שלמה .ויהיה טוב.
אני אקח משפט אחד שאמרת – "לא שכחתי לאהוב"
"משם נתחיל".
תרומה לשיקום יוסף חיים אוחנה: לאחר שנתיים בשבי - יוסף חזר הביתה. עכשיו מתחילה הדרך הקשה באמת לחזור לחיים, לקום על הרגליים. כל תרומה היא חלק מריפויו. לתרומה לחצו כאן