מערכה פנימית אדירה מתחוללת בימים אלה בתוך עזה. המוני אדם מבקשים דבר אחד - כרטיס יציאה החוצה מן הרצועה החרבה, ומולם ניצבים חמאס וארגונים אחרים שנלחמים נגד התופעה. ארגון הטרור וגורמים נוספים ברצועה מתנגדים בחריפות ליציאת התושבים, מדברים במונחים של "עקירה", "גירוש" ו"נכבה" ומנסים לשכנע את האוכלוסייה להישאר. אלא שמשימתם הופכת קשה יותר ויותר עם הזמן נוכח המציאות הקשה ברצועה.
נכון לעכשיו, רק קבוצות מסוימות מורשות לעזוב את הרצועה באופן רשמי: חולים ומלוויהם שזקוקים לטיפול רפואי שאינו זמין בעזה, עזתים בעלי אזרחויות כפולות שמדינות אזרחותם פועלות לחלצם, וכאלה שהצליחו להשיג ויזות למדינות אחרות. התנאי המרכזי ליציאה הוא מדינה שלישית קולטת שתסכים לקבל אותם באופן רשמי ולהעניק להם מעמד כלשהו.
המספרים של העוזבים מפתיעים בהיקפם: 36 אלף עזתים עזבו את הרצועה מתחילת המלחמה, מספר חסר תקדים שמצביע על מגמה הולכת ומתרחבת. מעל 2,000 מהם יצאו דרך ישראל - חלקם דרך נמל התעופה רמון בדרום הארץ או ממעבר אלנבי שבין ישראל לירדן, ומשם המשיכו לירדן ולמדינות אחרות. אולם הרוב המכריע של היוצאים עזבו דרך מעבר רפיח שבגבול עם מצרים, מאז נפתח מחדש בכיוון אחד (יציאה בלבד) עם כניסת הפסקת האש לתוקף.
מגוון מדינות קולטות את היוצאים מעזה, חלקן באופן זמני וחלקן כיעד סופי. הבולטות שבהן הן מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, מדינות במערב אירופה, וגם רומניה מתבלטת ברשימה.
חמאס יוצא למלחמה חסרת פשרות בתופעה, שלטענתו מתכתבת עם תכניתו של הנשיא טראמפ להגירת פלסטינים. ברשתות החברתיות, משפיענים מטעם הארגון מגנים את ההגירה בחריפות ומפעילים לחץ על התושבים להישאר. אך למרות המאמצים האינטנסיביים של חמאס, קצב העוזבים רק הולך וגדל משבוע לשבוע.
הסיבות ליציאה ההמונית ברורות: כשאין לעזתים שום אופק נראה לעין, כשהמלחמה הגדולה מתדפקת בפתח וחידוש הלחימה נראה בלתי נמנע, אחרי שישראל סגרה את המעברים והמזון הולך ונעלם מהשווקים, כשאנשים מדברים על רעב ממשי, וכשחלקים נרחבים מן הרצועה פשוט נהרסו לחלוטין - קשה מאוד לשכנע רבים מהעזתים להישאר במקום שאינו מציע להם עתיד כלשהו.