505 ימים הוחזק אלי-ה כהן בשבי חמאס. חודש וחצי לאחר שחזר, עדיין הוא מנסה לבנות לו שגרה חדשה, לחזק את הגוף שצריך התאוששות ולהעלות את הקילוגרמים הרבים שאיבד. לצד הטיפולים ברגל הפצועה וההתמודדות עם השמיעה שנפגעה, מסע השיקום הנפשי של אלי-ה עוד ארוך ורחוק מסיום. למרות זאת, הוא התייצב באומץ מול מצלמת חדשות 12 בריאיון בלעדי וסיפק אמש (שלישי) עדות מצמררת. כזו שספק אם האוזניים שלנו יהיו מסוגלות לעמוד בה.
החיים החדשים של אלי-ה
אלי-המספר על צפצופים באוזניים. שהוא מצמיד את הרמקול של הטלפון לאוזן כדי לשמוע. "כבר כשיצאתי מהמיגונית, הבנתי שהשמיעה שלי לא במצב טוב", הוא הודה. מבחינת המשפחה כמובן, הכול זניח. העיקר שהוא כאן.
"ביום ראשון, אחרי שהוא חזר, ישנו בבית החולים", מספרת אימו סיגי. "קמתי בבוקר ושאלתי את עצמי אם חלמתי או שזה אמיתי. קמתי עם הפיג'מה, בלי כיסוי ראש, ורצתי לחדר השני. העפתי מעליו את השמיכה רק כדי לראות שהוא שם". הוא נבהל, אך היא הרגיעה אותו: "רק רציתי לראות שאתה פה".
האהבה עוטפת אותו מכל כיוון. אנשים שאינו מכיר מברכים אותו ומבקשים להצטלם. ובתוך כל הטירוף הוא לא שוכח את החברים שאיבד ואת האחים שעדיין שם, 543 ימים ולילות. "הבטחתי לו, לאלון (אהל), שאני יוצא מפה ועד שאני לא נפגש איתך בארץ - זה לא נגמר. בשביל זה אני גם פה".
לפני שהתחיל לגולל את סיפורו הקשה, לאלי-ה היה חשוב להעביר מסר ברור למקבלי ההחלטות: "זה פשוט לא הגיוני שאני מדבר אל הממשלה. שאנחנו מספרים להם מה עברנו שם, הרעבות, שרשראות ואלימות, שהם שומעים את כל זה - ובכל זאת בוחרים לחזור ללחימה". עוד הדגיש: "יש שם בני אדם מתחת לאדמה. צריך למצוא פתרון. לשבת בשולחן המשא ומתן ולשבור את הראש איך להוציא את האנשים האלה משם. בעיניי, זה גזר דין מוות".
4:00, בחזרה לנובה
"אנחנו מגיעים בשעה ארבע לפנות בוקר וכל הרחבה הייתה עמוסה בחברים. אנחנו שיכורים והכי כיף לנו בעולם – צוחקים ומתחבקים עם כולם. באזור השעה 6:00 בבוקר שמענו יירוט ראשון בשמיים". הוא כינה אותו "מופע זיקוקים הזוי".
הסתכלתי על זיו ואמרתי לה: "אני לא רוצה להישאר פה". היא אמרה לי: "אין בעיה, אני אוציא אותנו מכאן". הם היו בין הראשונים שיצאו מהשטח והגיעו למיגונית: "לא היו שם הרבה אנשים, זה הרגע הראשון שפגשתי את אלון". לאט-לאט מתווספים אנשים והם מבינים את גודל השעה. "קיבלנו התרעות בטלפון על חדירות מחבלים, פתאום הגיע בחור שאמר שירו לו ברכב. הבנו שזה הרבה מעבר לטילים, אבל היינו עם אמונה שלמה שהצבא הולך להגיע".
הוא הסתכל על זיו, כשברקע יריות, אך לא שמע התנגדות ישראלית. אמרתי לה: "הם יגיעו לפה, אני אומר לך. בואי נתפוס את הרגלים שלנו ונברח. היא ענתה שאנחנו צריכים להישאר ולהתחבא".
פחד המוות במיגונית: "השתטחתי וצעקתי: 'זיו, אני אוהב אותך'"
"אנחנו שומעים טנדרים עוצרים. המון טנדרים, צעקות בערבית", הם נזכרים. "הם זרקו רימון ראשון. מישהו צורח: 'רימון! רימון'. קפצתי על זיו, ממש השתטחתי עליה, והדבר הראשון שבורח לי מהפה זה: 'זיו, אני אוהב אותך'. הרימון התפוצץ והרג את כל מי שבכניסה. זיו החזירה לי: 'אלי-ה, אני אוהבת אותך'.
לפתע, הוא מספר, קם ענר שפירא. "משום מקום הוא אמר: 'אנחנו לא יכולים לתת להם להרוג אותנו ככה'. נזרק עוד רימון. הוא תפס אותו וזרק להם אותו החוצה", הוא נזכר. "ראיתי את זה בעיניים. היה ברור לכולם מה הוא עושה". הוסיפה זיו: "כולם זורקים לו פידבקים. כל הכבוד ואיזה גיבור. אני אומרת לעצמי: איך הם מתפקדים בכלל? אני עוד שנייה מאבדת את השפיות שלי".
השיחה הראשונה עם המשטרה: "תתחבאו, יאללה ביי".
בצל הניסיון להיאבק במחבלים, במשטרה עונים לאלון אהל, שגם הוא נחטף ועדיין מוחזק בשבי חמאס. "הוא אומר לה: 'תקשיבי, אנחנו במיגונית. זורקים עלינו רימונים. יורים עלינו'. התגובה שהיא אומרת לו זה: 'תתחבאו, יאללה ביי'", אלי-ה מספר.
"באיזשהו שלב ענר מחזיק רימון, ואני רואה שהם בעצם הצליחו לירות בו. הוא נופל על הרצפה והרימון מתפוצץ יחד איתו. זה השלב שאני אומר: 'אני לא מאמין'. הבחור ששומר עלינו הלך". עוד הוא סיפר כי אחרי ענר, אחרים המשיכו לזרוק את הרימונים החוצה: "אני זוכר בחורה שמרימה רימון וזורקת אותו החוצה – ויש את הרימון האחרון שבסוף קטע להירש את היד. אחרי זה אף אחד לא קם לזרוק רימונים יותר".
"היא אמרה לי משפט שהחזיק אותי 505 ימים: 'לפחות למעלה נהיה ביחד ואף אחד לא יוכל להפריע לנו'"
הם נכנסו למצב הישרדותי בלתי נתפס: "אני רואה גופה ופשוט תופס אותה מכסה את עצמי. אומר לעצמי: 'לפחות אם רימונים יתפוצצו, זה יגן עליי ועל זיו'. תוך כדי כל האירוע, כל הזמן דואגת להראות לי שהיא בחיים. אנחנו מחזיקים ידיים והיא כל הזמן דואגת לתת לי קטנות כאלה בגב ואומרת לי: אלי-ה, אתה בסדר? אני בחיים".
"אנחנו קבורים מתחת לגופות, אבל אנחנו בעולם משלנו", היא מוסיפה. אז הוא נזכר במשפט שאמרה לו, שלדבריו הוא חי איתו 505 ימים: "טוב, לפחות למעלה נהיה ביחד. שם אף אחד לא יוכל להפריע לנו". ואז זיו שומעת צעקה. של אלי-ה. היא שואלת אם הוא בסדר ומספר לה שהוא נפצע ברגל. "אני חושבת שזה השלב שאני כבר מאבדת הכרה ומפה אני לא זוכרת שום דבר עד שעה 11 בבוקר".
"3 מחבלים עם חיוך מטורף"
הוא אומר "שמע ישראל", פותח את העיניים ורואה 3 מחבלים: "הם היו עם טלפונים ופלאש, מצלמים אותנו. עם חיוך מטורף על הפנים. חיוך משוגע. אני לא אשכח את החיוך הזה בעולם. אני הולך לישון עם החיוך הזה, אני חי אותו. זה החיוך של החטיפה שלי".
הוא מכוון אליו את הנשק ולוקח אותו. "זה בעצם השלב שאני מרגישה שהידיים שלנו מתנתקות, אני לא מצליחה להבין מה קורה", נזכרת זיו. "ראיתי טנדרים ועשרות מחבלים", הוא מספר. "אתה חושב לעצמך מה הולך פה? אני במדינת ישראל? איפה אני?"
אלי-ה הבין שהוא בדרך לעזה: "אני שומע אותם שמחים, משתוללים וצוהלים כאילו הם ניצחו. הם מפוצצים אותנו במכות, קתות לראש ודורכים עלינו ויורקים עלינו". יחד איתם היה חטוף נוסף, שניסה לברוח. לקפוץ מהרכב. "הוא בחר לקחת את הסיטואציה לידיים ואמר: 'אני קופץ'. אמרנו לו 'אל תעשה את זה', אבל תוך כדי נסיעה הוא עשה. הם עוצרים את הטנדר והם יורים בו למוות. אנחנו ממשיכים את הנסיעה לעזה כאילו כלום לא קרה. כאילו לא קפץ עכשיו בחור וירו בו, ואנחנו ממשיכים לנסוע".
ניתוח בלי הרדמה: ה"נחיתה" בעזה
הוא מגיע לעזה ונותנים לו להתקלח. "זה בעצם הפעם הראשונה שאני רואה את עצמי במראה מהאירוע. ראיתי שאני מפורק בדם. כולי חתיכות של עור שרוף על הגוף ועל הפנים. ואני מסתכל על עצמי ואני אומר: אני לא מאמין שיש עליי כרגע חלקי גופות של אנשים".
הכול קורה לו תוך שניות. "אני אוסף את עצמי ואומר לעצמי: אין סיכוי בעולם שאני לא יוצא מפה הביתה. אני אתן להם את מה שהם רוצים ואני אהיה איתם בסדר". אז הגיע אדם שהגדיר עצמו רופא, הסתכל על פצע הירי שלו ואמר שיוציא לו את הקליע. בלי זריקה. רק עם חתיכת בד תחובה בפה. "אסור לצעוק", הוא מורה לו. "אם האזרחים בחוץ ישמעו אותך, הם ייכנסו לבית ולי אין איך להגן עליך".
לאותה הדירה הגיעו גם אור ואלון. "אסור לנו לדבר אחד עם השני", הוא סיפר. "באיזשהו שלב הם הבינו שאנחנו מאוד-מאוד רוצים לדבר. הם לא רוצים שנתחרפן, הם רוצים שנחזור הביתה". הם התירו להם ללחוש באנגלית: "זה אפילו לא לחש, זה רק לקרוא שפתיים. כשפגשתי את אור בפעם הראשונה במנהרה אחרי 52 יום, זה בעצם היה הפעם הראשונה ששמעתי אותו. אמרתי לו: 'בוא'נה, אחי, איזה קול מכוער יש לך, אני לא מאמין ש-52 יום וככה אתה נשמע'".
הם הועברו למנהרה. זו הייתה הפעם הראשונה שהם ראו חטופים נוספים: "הייתה הפסקה, כולם בטוחים שאנחנו הולכים הביתה. רק סיפרו לנו כמה הכול הולך להיות טוב, עד שביום השלישי נכנס אחד מהם ואמר להם: 'יאללה, קומו. כולם הביתה. כולם הולכים לאימא. יאללה, קומו'. אמרנו לו: 'רגע, אבל מה איתנו', הוא ענה: 'אל תדאגו, יום-יומיים'".
"הם באמת בטוחים שהם הולכים הביתה", אמר בכאב. "היום בדיעבד אני מבין שבמלחמה הפסיכולוגית שלהם הם צחקו על זה. הם כל הזמן דאגו להגיד לנו איזה כיף לאורי והירש, שהם בבית. שהם פגשו את אימא. שבטח אמרו לאימא שלנו שאנחנו בסדר".
ההישרדות במנהרה: "כמו קוף"
"ביום שאנחנו נוחתים במנהרה, אנחנו כבר פוגשים את השרשראות. קושרים מאוד צמוד, הן חותכות לך את הרגליים. אתה הולך לשירותים וזה לוקח לך עשר דקות. אתה אומר, בוא'נה, אני אשכרה עם שרשראות, אני כמו קוף".
בלילה מורידים לכם את השרשראות?
"בחיים לא. חודשים שלמים היינו עם השרשראות ברגליים. הסיטואציה היחידה שמורידים לך את השרשראות ברגליים זה נטו כשאתה הולך להתקלח. פעם בחודשיים". את השרשראות הם הידקו חזק. בכוונה. "יש לך שש חוליות מרווח ופתאום אתה מוצא את עצמך עם שלוש חוליות או עם ארבע חוליות", הוא נזכר. "הוא קושר לך את זה יותר צמוד לרגל וכשהוא קושר לך את זה יותר צמוד לרגל, מאוד קשה לישון. כי הרגליים שלך נחתכות מהחיכוך".כל כך הרבה לילות, הוא מספר, הם לא הצליחו לישון: "אתה קם כל בוקר מחדש לגוף תפוס".
אלי שרעבי אמר שבסוף הקטע הכי קשה היה הרעב.
"אני מסכים עם זה. בסוף אתה יכול להתמודד עם הכול. אתה יכול להתמודד עם זה שמשפילים אותך, אתה יכול להתמודד עם זה שמקללים אותך, אתה יכול להתמודד עם השרשראות ברגליים, הרעב זה התמודדות יום-יומית, כי מעבר לזה שאתה רעב, אתה גם נלחם על החיים שלך. אתה כל לילה הולך לישון ב: 'מה אני עושה מחר כדי להביא את חתיכת הפיתה הזאת'".
"תשמעי, בסוף אנחנו אנשים שאכלו פיתה יבשה ביום עם שתי כפות פול או אפונה. בהרבה מאוד פעמים היו משחקים איתנו עם זה. כשאני אומר לך את זה, יש פעמים שהייתי מתחנן לאלוהים שזה יהיה המצב. שזה יהיה פיתה יבשה עם שתי כפות פול".
הם חשבו שהאוכל יגיע בכל יום בשעה שלוש, אבל זה לא היה המצב. המחבלים שיטו בהם. "פתאום מביאים פחות, פתאום, במקום פיתה לכל בן-אדם יש שלוש פיתות ואומרים לך: 'טוב, תתחלק. מקסימום יותר מאוחר אני אביא לכם עוד אחת'", הוא נזכר.
"אתה מוצא את עצמך מתחנן – והם נהנים מזה", הוא ממשיך. "הם יודעים שהם מרעיבים אותך". לעיתים, הם חיכו לרגע שהמחבל יהיה לבד כדי לפנות לליבו: "הרבה פעמים זה גם הצליח לנו. אין לי איך לתאר לך את התחושה הזאת כשאתה פתאום מצליח לגעת לו בלב והוא בשקט-בשקט נכנס לחדר ומביא לך איזה פיתה או איזה חטיף שוקולד או איזה חטיף חמאת בוטנים כזה. זה הדבר הכי טוב שקרה לך בחיים באותו רגע, כי שרדת עוד יום".
"אין יותר נאצי מזה"
ואלה לא רק התנאים הירודים, השרשראות והרעב הקיצוני, אלא גם השפלות והתעללות נפשית בלתי פוסקת. "היו נכנסים אלינו לחדר פעם-פעמיים בשבוע, ו'יאללה, כולם להוריד את הבגדים והתחתונים'". הם בודקים אם הם רזים מספיק וכך מחליטים אם לקצץ להם באוכל. "הם כאילו מנהלים על זה דיון", נזכר.
"אתה מסתכל עליהם ורואה את החיוך על הפנים, אתה מבין שזה חרטה, אבל אתה אומר לאיזה רמות אפשר לרדת". ואז הוא מסכם: "אין יותר נאצי מזה. אני שונא את ההשוואות על השואה, אבל זה הכי שם שיש".
הוא הושפל אבל לא וויתר. האמין שיהיו לו חיים ומשפחה, אבל לא חשב שתהיה לו את זיו: "באמונה שלי, בשום תסריט בעולם לא דמיינתי שהיא שרדה את זה. בהתחלה היה לי מאוד קשה, ההבנה שבוא'נה, איבדתי את בת הזוג שלי. מהיום שנפגשנו אנחנו חיים ביחד, ישנים ביחד ועובדים ביחד".
ובזמן החשוך הזה בשבי אלי-ה לא יודע שלא רק שהיא בחיים, אלא שהיא שם ונלחמת: באולפנים, ברשתות החברתיות ובכנסת. עם מיצג שובר לב בחוף הים. ואיתה במאבק, אימא של אלי-ה, שצועקת ודורשת תשובות. "אני דפקתי לביבי על השולחן", אמרה סיגי. "די, תחזיר לנו את הילדים שלנו. אנחנו צריכים אותם פה".
ובזמן שהמשפחות נאבקות, הממשלה אומרת לציבור שרק לחץ צבאי יסייע לחטופים. בפועל, במנהרות, מרגישים את זה אחרת. "כל יום שמפציצים בעזה, הוא (המחבל) נכנס לחדר וסוגר לנו את האזיקים יותר חזק". עוד סיפר: "הרבה מאוד פעמים אתה מוצא את עצמך בסיטואציות שהם באים ואומרים לך: 'אתם מתעללים באסירים הביטחוניים שלנו, אני מתעלל בך פה'".
אז כשהוא שומע שכאן מחמירים את התנאים לאסירים הביטחוניים, אז זה משפיע עליכם?
"בטח. אז הם מהדקים לנו יותר את השרשראות, מורידים לנו את האוכל ומציקים לנו יותר עם עניין של ההפשטות והמשחקים עם האוכל ועם הזמנים". הוא שומע טילים שמפוצצים את המסגד שממנו נכנסנו, מרגיש את כל המנהרה רועדת ומבין את הסכנה: "אם יש משהו שהם לא הפסיקו להזכיר לנו מהרגע הראשון ועד הרגע האחרון, זה שברגע שהצבא ינסה לשחרר אותנו, הדבר הראשון שהם יעשו זה להרוג אותנו. ואז ייצאו להילחם בהם. הם הבהירו שצה"ל לא יצא גיבור בסיטואציה הזאת".
פחד מוות: "אמרנו זה הסוף, שתי דקות זה נגמר"
עם התקדמות הכוחות בעזה הם חשבו שזהו - הם עומדים להיות מוצאים להורג. "אנחנו מסתכלים אחד על השני ואנחנו אומרים: 'או-קיי, זה הסוף'. אני מחבק את אלון ואני אומר לו תעצום עיניים, שתי דקות זה ייגמר. זה לא יכאב".
"פתאום נכנס קצין ואומר להם: 'אנחנו לא הורגים אותם. תורידו את השרשראות. אנחנו בורחים מפה'. זה הרגע שבאמת יצאנו מהמנהרה הזאת". הם יצאו מארון חשמל בתוך חדר מורים של בית ספר: "הדבר הראשון שאנחנו רואים זה אפוקליפסה מטורפת. אין בניין אחד עומד בעזה, יש שקט מחריש אוזניים. רק כרזות של צה"ל מפוזרות בכל מקום של לעזוב את המקום וגופות בכל פינה. ריח מזעזע של מוות".
המעבר למנהרה הנטושה
"לא היה בה חיים. לא חשמל, לא מים ולא אוכל. האוכל היחידי שיש לנו זה בעצם אוכל שהבאנו איתנו מהמנהרה הקודמת. ישבנו בחדר שהאור בו הוא פשוט פנס. כמובן שאין היגיינה עוד מלפני, אז את יודעת, היגיינה זה כבר לא... זה כבר לא כל כך מעניין אותך. כמובן שאין מיטות לישון עליהן אז ישנים על הרצפה". שם הם הבינו שהתנאים שהיו להם במנהרה הקודמת גבוהים בהרבה מאלה שיהיו להם מעכשיו.
"באיזשהו שלב כבר הבנו שיש איזושהי עסקה כי הם התחילו מאוד-מאוד לשמוח ופתאום התחיל להיכנס יותר אוכל. חודש לפני היציאה שלנו הביתה, בעצם הגיע מפקד שמוגדר כ'מפקד גדול'. הוא רואה אותנו במצב נוראי ומורה להוריד מאיתנו את השרשראות כי בעצם 'נגמרה הלחימה'".
ואז אלי ואור השתחררו. מדינה שלמה הזדעזעה מהמראה שלהם, וכנראה שזה הכה גם במחבלים. "התחילו לרפד אותנו בהמון אוכל, במיוחד אחרי היציאה של אלי ואור. זה עשה רעש".
אתה מסוגל לאכול כל כך הרבה בשלב הזה?
"אתה כל כך חסר ביטחון מחוסר ודאות של תזונה ואוכל, שאתה רוצה להכניס לפה כל דבר".
ואז מגיע הרגע שלוקחים אותך ואומרים לך: "אתה משתחרר והוא נשאר"
"אלון נכנס לפאניקה. הוא היה מאוד מבועת והוא התחיל לבכות. הסתכלתי עליו ואמרתי לו: 'אחי, אני יוצא ב-1.3 ואתה ב-8.3? הכול טוב'. באמת-באמת האמנתי שהשלב השני יגיע כל כך מהר".
לא מוותר על אלון: "הוא קסום"
עד כמה הוא לא רואה?
"הוא לא רואה בעין אחת. במצב שהוא כנראה לא טוב. אנחנו יושבים, הרבה מאוד שיחות נפש. אני אומר לו: 'אלון, תבנה לך שגרה. תרים בקבוקים, תעשה לך ספורט. תשב, תקדיש לעצמך שעה-שעתיים ביום להתפתחות אישית. אל תשכח מאיפה באת ואת המשפחה שלך'".
"אנחנו מתחבקים ובוכים, אני אומר לו שיהיה חזק. אני מבטיח לו שזה שאני עולה למעלה, לא אומר שאני שוכח אותו". אלי-ה מספר כי באלון יש תום לב אמיתי וכובש: "שבוע לפני היציאה שלי ישבנו. זה היה יום שני אחרי זה יש לאלון יום הולדת. ואלון בוכה שם ואומר לו: 'יש לי יום הולדת שבוע הבא, תתנו לי לצאת'. ברמה כזאת התמימות שלו, הוא קסום. והמחבל מסתכל עליו והוא לא יודע איך להגיב לסיטואציה".
החזרה הביתה – וההבנה שחבריו נרצחו
"זה שוק", הוא מספר על הרגע שהבין שחבריו לא חזרו הביתה אלא נרצחו באכזריות. "אתה מבין שכל מה שבנית לעצמך בראש יש מצב שהוא לא אמיתי". ואז הוא יוצא בעצמו מהרכב – ומבין שזה קורה. הוא חוזר הביתה: "זה הרגע הכי מאושר בחיים שלי. אני מסתכל לכולם שם בעיניים, ואני עושה להם 'וי' של ניצחון. כולם יורקים וזורקים בקבוקים. ואם תשימי לב, כשאני עומד על הבמה, כולם משוחררים ורק אותי תופסים בידיים. באתי להרים את היד, והוא לא נותן לי להרים את היד".
ידעת שאביתר דוד וגיא דלאל נמצאים שם בטנדר, ממש סמוך אליכם במעמד השחרור?
"תשמעי, אני לא מכיר אותם, לא הכרתי את רוב החטופים, אבל אני מבין שהם חטופים כי הם קירחים והם רזים והם לא נראים טוב. אני רואה אותם בסטרס, הם בסטרס".
"צרחנו ובכינו באוטו": אלי-ה חוזר
"איך שאנחנו יורדים מהאמבולנס, באה אליי מישהי ואומרת לי: ברוך הבא לישראל. אני מסתכל עליה ואני אומר: 'אין, זאת זאתי שהולכת לבשר לי את הבשורה'. ואז היא אומרת לי: 'טוב, בקיבוץ רעים מחכים לך אימא ואבא שלך'. ואז היא אומרת לי: 'וזיו'. אלי-ה לא מאמין: "אני אומר לה: "מה 'וזיו'?", 'את עובדת עליי', היא עונה לי: 'לא'. שנינו התחלנו לבכות בטירוף, צורחים באוטו". אמרתי לה: 'את יכולה להחזיר אותי עכשיו לעוד 500 יום, העיקר שתספרי לי עוד פעם שזיו בחיים'".
אחד המקומות הראשונים שאלי-ה הלך אליהם אחרי השחרור הוא בית העלמין. לעלות לקבר של עמית בן אבידה, זכרו לברכה, בן אחותה של זיו וחברתו, קארין שוורצמן, זכרה לברכה. החברים הטובים שהיו איתם במסיבה ונרצחו במיגונית יחד עם עוד 14 צעירים.
השיקום הפיזי מתקדם, השיקום הנפשי עדיין ארוך. רק במציאות הכאוטית שלנו שני חטופים נפגשים כך, בין טיפולים. גם שנה וחצי אחרי אי אפשר להאמין שזה מה שזוג צעירים בני 27 שיצאו לבלות יעברו במדינה עצמאית וחזקה. ואולי אנחנו והעולם זקוקים לזעקה הזו כדי להבין את המובן מאליו: שכל שנייה במציאות כזו היא עניין של חיים ומוות.
משפחתו וחבריו של אלי-ה מגייסים תרומות למען עתידו ומסע השיקום המפרך שלפניו. לתרומות חפשו בגוגל "כולם למען אליה" או לחצו כאן