קשה לשכוח את התמונה של ירדן ביבס יוצא מהמכונית של חמאס בעזה, לבדו. ירדן שחזר מהגיהינום, ואיבד את אשתו שירי וילדיו כפיר ואריאל, מדבר כעת לראשונה. הוא עושה את זה בשביל מי שעדיין שם, ובעיקר בשביל דוד קוניו, החבר שהולך איתו יד ביד מגיל 6, ועכשיו זקוק לו יותר מאי פעם.
ב-6 באוקטובר הם עוד צעדו בשבילי הקיבוץ יחד, כולם עוד היו כאן. שירי עם כפיר ואריאל הקטנים, אריאל קוניו מחובק עם ארבל, ודוד, שחיבר תמיד את כולם. "החיים לא יהיו אותו דבר", הודה ירדן. "זה לא משנה באיזה דרך, אחרי ה-7 באוקטובר החיים לא יהיו אותו דבר".
"חיינו, גדלנו פה", תיאר איתן קוניו, אחיו התאום של דוד. "הוא היה הצל שלי בערך, ואני שלו. כל החוויות שלנו, הכול היה ביחד". שרון קוניו הצטרפה: "אני, למרבה האירוניה פה, אשתו של דוד, אבל מכירה אותו הכי פחות זמן משני אלה לידי".
"מהרגע הראשון הכרתי מישהו שהוא שונה, אני חושבת, מכל גבר שהכרתי אי פעם", היא שיתפה. "לא היו לו איתו משחקים, הוא ידע מה הוא רוצה, והוא הלך תמיד בעקבות זה, והוא שטותניק".
ירדן מכיר את דוד מכיתה א'. "כשעושים את ההיכרות של התלמידים, אז משהו בשם שלו, במראה שלו, תפס אותי", הוא שיתף. "ובהפסקה הראשונה הלכתי וממש הצעתי לו חברות, ושאלתי אותי, אמרתי לו 'אתה רוצה להיות חבר שלי?'".
"הוא ישן איתי בחדר של המלון לפני החתונה", הוא תיאר. "ליווה אותי בבריתות של הבנים שלי. זה החבר הכי טוב". ירדן אמר בכאב: "אני עובר שלב מאוד קשה בחיים שלי, ודוד חסר לי".
"היינו בטוחים שירדן לא בחיים"
שרון ודוד נחטפו יחד עם בנותיהן הקטנות, אמה ויולי. אחרי 52 ימים דוד הופרד מהן, והן שוחררו. ירדן שוחרר אחרי 484 ימים. בריאיון הזה ביקש לא לדבר על עצמו, הוא כאן לדבר על דוד. אבל כשהוא מספר על דוד, זה בעצם גם הסיפור שלו.
"פגשתי את דוד ביום ששרון יצאה", הוא סיפר, "הוא עבר אצלי במנהרה והמשיך למקום שהוא היה בו. כשהוא ראה אותי בפעם הראשונה הוא היה בהלם. הוא היה בטוח שהוא מסתכל על רוח רפאים. אני גם לא זיהיתי אותו בהתחלה, איך שזיהיתי, אז פשוט קמתי אליו, התחבקנו, וזירזו אותו להמשיך למקום הבא".
"אנחנו היינו משוכנעים שירדן לא בחיים", הסבירה שרון. "בגלל עדויות כאלה ואחרות שקיבלנו מאנשים שהיינו איתם בשבי, אנחנו קיבלנו את הרושם שירדן לא שרד. אז אני חושבת שזה היה הלם גם לדוד לראות את ירדן שם".
ירדן היה זה שביקש לעבור ולהיות בשבי עם דוד, ביום שבו הודיעו לו על מותם של שירי, אשתו, וילדיהם, אריאל וכפיר. "רציתי להיות עם החבר הכי קרוב שלי", סיפר, "בהתחלה פחדתי לבקש לעבור. לא ידעתי איפה הוא נמצא, עם אנשים יותר טובים, פחות טובים, אני הרי מכיר את אלה שאני איתם, אז אולי היה נכון להישאר איתם".
הוא המשיך: "נורא פחדתי לעזוב, אבל אחרי הסרטון אני הבנתי שאני חייב להיות ליד דוד. ישנו מזרן ליד מזרן. הוא חשב על הבנות ועל שרון, חשב על כולם. הוא חשב הרבה על אח שלו, כי הוא לא ידע מה מצבו".
ירדן הסביר: "המילים האחרונות שהיו לו בראש זה שאיתן שלח לו 'תציל אותי'. ויש את הקטע הזה שתאומים מרגישים תאומים. כשהוא אמר לי, 'אני לא מרגיש את אח שלי', אני התחלתי לפחד. אחר כך, אחרי הרבה-הרבה זמן הוא אמר לו שאחד השובים שלו אמר לו שהוא ראה את אח שלו בטלוויזיה, אז אני ידעתי שלפחות עכשיו הוא נושם לרווחה לפחות על איתן".
הוא יודע שאריאל חטוף גם?
"גילינו את זה ביחד", תיאר ירדן. "אחד השובים קרא לי לבוא לראות שאני מופיע בהפגנה, ודוד בא איתי. פתאום אנחנו קולטים על פוסטר את אריאל. ואז בעצם נפל לו האסימון שגם אריאל חטוף, כי הוא לא ידע לפני, והוא נורא התעצבן, והוא נורא כעס, והוא נורא דאג. והם כעסו עליו בכלל שהוא ראה את זה, כי הוא עכשיו כועס ועצוב והם לא רוצים שיהיה כועס ועצוב".
"אני לא יודע מה הוא יודע עליו", המשיך ירדן, "הוא יודע שהוא חטוף. הייתי עם דוד, נראה לי, משהו כמו שבועיים, אולי 3, ואז הפרידו אותנו - למרות שביקשתי מסינוואר. הוא שאל אותי, 'מה אני יכול לעשות כדי לעזור לך?' אמרתי לו, 'אני רוצה שתאשר לי להישאר עם דוד'".
אחרי שהמחבלים צילמו את ירדן ובישרו לו על מותם של שירי והבנים, הוא ביקש מהמחבלים רק דבר אחד, את דוד. כשסינוואר הגיע למנהרה הוא ביקש ממנו שלא יפרידו ביניהם. "אמרתי לו, 'זה החבר הכי טוב שלי, אני רוצה להישאר איתו'", אמר ירדן. "הוא אמר, 'אין בעיה, אתה נשאר איתו'".
למרות ההבטחה מסינוואר, ירדן ודוד הופרדו. "הוא לא הבין למה הפרידו אותנו, אני לא הבנתי גם למה", תיאר ירדן. "עד היום אני לא מבין למה".
גם אחרי שהופרדו הם לא הפסיקו לנסות להיאחז זה בזה, לחזק זה את זה, גם מרחוק. "כשעברנו מקום, אז אתה כבר אומר, אני אסחוב כמה שפחות, לא רוצה לסחוב במנהרה הרבה", הסביר ירדן. "לקחתי רק מזרון, את התיק, שקית עם קצת מה שהיה לי".
באחת הפעמים דוד עבר ליד כמה חטופים. "הוא דאג שיביאו לי כרית, הוא שלח איתם כרית בשבילי", חשף ירדן. "היינו נפגשים מדי פעם, כשעברנו אחד מול השני במנהרה, לפעמים הבריחו אותנו ממקום אחד למקום אחר, או שאותם העבירו, אז תמיד היה מהר חיבוק חזק, מהיר כזה ו'תמשיכו ללכת'".
מה מספיקים לומר?
"יהיה בסדר, אחי, אני אוהב אותך, יהיה בסדר", ענה ירדן. "אבל אחרי זה נפרדנו ואני לא יודע איך הוא המשיך, אני מקווה שהוא חזק, אני מקווה שהוא יודע שמחכים לו כולם".
"מאוד קיוויתי שהוא יישאר עם ירדן", סיפרה שרון קוניו. "אמרה לי אחת המשוחררות שראו אותו למטה, והנחתי שהם אולי יחד וקיוויתי. זה מה שמאוד החזיק אותי עד שירדן השתחרר, וקיבלתי את זה לא קל כשהוא אמר לי שהיה איתו לזמן קצר מאוד, כי אני יודעת מה זה שניהם ביחד, ואני יודעת שאם כבר במצב הקטסטרופלי הזה, אז לפחות שיהיו שניהם ביחד, אחד בשביל השני שם".
"בעצם ההחלטה לבקש לעבור אליו הצילה לי את החיים", הוסיף ירדן. "כי אנשים שהייתי איתם נרצחו אחר כך, זה השישה מבוגרים". ששת החטופים שנרצחו בשבי והיו עם ירדן הם חיים פרי, יורם מצגר, אלכס דנציג, נדב פופלוול, אברהם מונדר ויגב בוכשטב ז"ל. לפי התחקיר של צה"ל, בפברואר 2024 הם נורו בידי חוטפיהם במנהרה בח'אן יונס, לאחר תקיפה ישראלית באזור.
איך זה כשמתחדשת המלחמה?
"מפחיד מאוד", אמר ירדן. "אתה לא יודע איפה היא מתחדשת, אתה רק יודע שהיא מתחדשת. לא אומרים לך שהיא רחוקה ממך או קרובה אליך, אתה לא יודע. זה פתאום בום שמרעיד את כל האדמה ואתה שומע יריות, אתה שומע הפצצות, ואין לך מה לעשות. אין".
הוא הוסיף: "אתה מסתגר בתוך עצמך, אני הייתי מסתגר בתוך עצמי. זה מוריד מאוד את התקווה, כשאתה שומע שמתחדשת הלחימה. כל פעם חיפשתי להיאחז במשהו אחר. אני נאחזתי בתקווה, לראות את שירי ואת הבנים שלנו. זה מה שהעסיק אותי כל הזמן".
לדברי ירדן, גם דוד נאחז באותם הדברים - לחזור הביתה, לראות את שרון, את בנותיו ואת המשפחה שלו.
"אתה מפתח תקווה - ונופל למטה"
"אני כל הזמן אומרת, אסור לנו לאבד את התקווה, כי אם אנחנו נאבד את התקווה, במה הם יחזיקו?", הסבירה שרון. "אבל זה גם מאוד קשה כי כבר היו כל כך הרבה פעמים שאמרנו, הינה, זה על סף לקרות, זה מחר נחתם ועוד הפעם קריסה".
"הנפילה היא מאוד קשה", אמר איתן. "התקווה שאתה מחזיק כשאומרים לך דבר כזה. אתה מצפה, אתה מדמיין, אתה רואה את זה קורה כבר, ופתאום בום".
"זה לא שונה גם מבפנים", הצטרף ירדן. "כי בפנים כשמספרים שהם עובדים על עסקה, אתה גם מפתח תקווה. אתה אוכל סרטים, גם אם אתה מאמין שלא יקרה כלום. כשלא קורה כלום אתה עדיין מתבאס, אתה עדיין נופל למטה".
"כשהעסקה נגמרת - משהו נשבר"
"הרבה פעמים חיפשנו איזשהו תאריך שאולי יחתמו על הסכם. נניח, בגלל שיש חנוכה, אז הינה נס חנוכה", המשיך ירדן. "היו הרבה שיחות היו על מתי יוצאים, מתי זה ייגמר".
באמצע חודש ינואר יצאה לדרך העסקה השנייה, 33 חטופים חיים ומתים הוחזרו לישראל. "לא ידענו על הרשימה", אמר ירדן, "השובים שלנו אמרו לנו שרק שלושה ימים לפני היציאה, הם ידעו מי יוצא. הראו לנו מדי פעם את הסרטונים של היציאה אמרו לנו קצת על הרשימה".
איך זה לראות סרטון של מי שמשתחרר?
"זה נותן תקווה כי משתחררים", ענה ירדן. "אתה רק אומר, 'מתי אני?'. השאלה הזאת עברה להיות - למה שלושה אנשים בשבוע? למה לא יותר? זה לא בעיה לוגיסטית, זה לא בעיה להכניס אוטובוס, זה לא בעיה להכניס רכבים, יש הפסקה. אז למה רק שלושה אנשים בשבוע? למה לא יותר? ומה הבעיה להוציא את כולם? למה למשוך את זה כל כך הרבה?".
ירדן חזר לבדו, שירי והבנים הובאו לקבורה. דוד שלא נכלל ברשימה, נותר בשבי. בשלב הזה הוא כבר לא היה עם ירדן, אבל חטופים שהיו איתו השתחררו והוא ראה אותם יוצאים לחופשי, ונשאר מאחור. "כשהעסקה נגמרת זה שובר", תיאר ירדן. "אין דד-ליין בעצם, אף אחד לא אומר לך מתי זה ייגמר".
"אין לי שגרת יום-יום, אני עדיין שם", חשפה שרון. "אני, מבחינתי, חיה בשביל הבנות. אני חיה כי אני אימא שלהן ואני צריכה לדאוג להן. הן לא צריכות להרגיש על בשרן את מה שאימא עוברת. אז יש את השעות של הבוקר שאימא שמה את המסכה של 'אימא', ויש את השעות של אחר הצוהריים שאימא שמה את המסכה, והשעות של בין לבין, שבהן אני קורסת".
"אי אפשר באמת להשתקם", טען ירדן, "בגלל שגם הייתי בפנים, הייתי באותן מנהרות שהוא ישן בהן, באותם מזרונים שהוא ישן בהם. זה להרגיש רע שיש לי מיטה גדולה לישון עליה, זה להרגיש רע שיש לי מים חמים להתקלח, וזה להרגיש רע שיש לי שלוש ארוחות ביום. לחבר הכי טוב שלך אין בחירה".
"אני גם לפעמים כועסת על הבנות", הודתה שרון, "נניח אם פתאום יש חצי צלחת שהן לא סיימו, ואני אומרת לעצמי כאילו בראש, אבא שלכן לא אוכל. אתן לא יודעות בכלל אם בכלל הוא מקבל היום משהו לאכול".
"עכשיו זו לא אשמתן, הן ילדות", היא הבהירה, "אבל במצב שאנחנו נמצאים בו, הכול אוטומטית לוקח לשם".
על אריאל קיבלתם מידע?
"שום דבר", אומר איתן. שרון הסבירה: "אתה לא רק נאלץ להתמודד כרגע עם אובדן זמני של אח אחד, אלא של שניים וזה מה שאימא שלהם חווה. אני לא מאחלת את זה לאף אימא".
"זה כל כך חשוב שהם יחזרו", תיאר ירדן, "שנוכל להתחיל להשתקם, למצוא לאיזה חיים אנחנו הולכים. אני לא יודע איפה אני אהיה בהמשך, אני לא יודע אם אני אהיה במקום אחר, אם אני אהיה ליד איתן, דוד ואריאל. אני לא יודע לאן החיים שלי הולכים, והייתי פשוט רוצה להגיע לשלב שאני יכול להחליט לאן אני לוקח אותם".
היום יציין דוד יום הולדת שני בשבי. הוא נחטף עם שרון ובנותיו כשהיה בן 33. עכשיו הוא בן 35 והן כאן, גדלות בלעדיו. ברקע דיבורים על עסקה נוספת, על חטופים שאולי סוף-סוף יצילו אותם, ולא רק אותם, גם את האהובה שלהם, האחים שלהם, והחברים שלהם, שצריכים אותם כל כך כדי להתחיל מהשבר הזה, משהו חדש.