"אני לא מאמינה שאני באה לכאן ודניאל חקוק פה, זה פשוט לא יכול להיות". את משפחת השכול היא מכירה כבר עשרות שנים מאוד מקרוב. בימי הזיכרון הייתה נעה בין הטקסים, לעיתים בחרה ללוות ביום הזה את משפחות הנעדרים - אבל השנה מציינת ורדה פומנרנץ, אמו של דניאל ז"ל שהייתה ראש מחלקת הנפגעים של צה"ל, את יום הזיכרון הראשון שלה כאם שכולה.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
"כשהייתי בתפקיד, עד כמה שהזדהיתי ועד כמה שזה היה כל חיי וזו הייתה שליחות באמת, אין... כשאתה חוטף את זה אז אי אפשר", אומרת ורדה פומרנץ בצער. "ידעתי כל השנים שאני לא יודעת והיום אני מבינה עד כמה לא ידעתי".
בספטמבר 1993, כשנחתמו הסכמי אוסלו והסכם השלום עם ירדן היה קרוב, נולד דניאל. בן הזקונים של אבי וורדה. "הוא מקיף אותנו כל הזמן ואנחנו זוכרים אותו כל הזמן", מספר אבי פומרנץ על בנו. "הוא עיקר החיים שלנו, גם אחרי לכתו וכל מה שבסביבה ומזכיר לי אותו עוזר לי, עוזר לי מאוד".
"ילד מדליק, שמח, תזזיתי, אוהב אנשים, לא היה איתו רגע דל", נזכרת ורדה. "הוא הכניס המון שמחת חיים בבית הזה", מוסיף האב. "שובב, אנרגטי, לא מסוגל לשבת רגע במקום, מתרוצץ, נהנה מכל רגע".
"ידעתי שזאת השיחה האחרונה שלנו"
רגע לפני הגיוס גילה דניאל שבמקום חטיבת גולני, שובץ לחיל השריון. בניסיון לשנות את רוע הגזירה ניצל את קשריה של אמו. "אמרתי לו שאעשה כל שלאל ידי כדי שזה יקרה, ושאני מקווה שהפחדים שלי לא יתממשו", היא אומרת. "הילד עשה את מה שהוא האמין בו. אני באמת מאמינה שהכל כתוב, באמת. אחרת אי אפשר לשרוד את זה".
דניאל נכנס לבסוף ללחום בעזה בתוך נגמ"ש מיושן ששבק חיים מהר מאוד. במתקפת טילי נ"ט בשכונת סג'עייה נהרג דניאל יחד עם שישה לוחמים של גדוד 13. "כל כך קשה לי וכל כך עצוב לי להודות בפניך שידעתי, אני כל הזמן ידעתי שיבוא יום בו יידפקו גם על דלתותינו אותם מבשרי רעות לובשי מדים", אמרה אמו ורדה בהלווייתו.
במהלך ההספד שלה השמיעה האם את הקלטת השיחה האחרונה ביניהם, שבה סיפר לה כי ביקשו מהחיילים להשאיר מסר למשפחה לפני הכניסה לעזה. "לא במקרה הטייפ היה מוכן", היא מספרת על הקלטת השיחה. "העליתי אותו על רמקול והקלטתי אותו וידעתי שזאת השיחה האחרונה שלנו. וגם הוא ידע, אני משוכנעת בזה".
במהלך השבעה, רגע אחרי שהגורל הפגיש ביניהן, התגבשה קבוצה שחברותיה מכנות "אימהות הנגמ"ש". "בתוך פרק זמן קצר מאוד נוצרת אינטימיות שאני לא יכולה לתאר אפילו", אומרת ורדה. "לי אין אחיות ופתאום יש לי".
"חשוב שתדעו שאני שמח"
בשבועות האחרונים תחקיר רודף דיווח אודות אסון הנגמ"ש. בחלקן עלו גם טענות על החלטות שנויות במחלוקת של מפקדי החטיבה על תפקוד לקוי. האימהות קראו הכל, דרשו הסברים ומנסות בכל זאת לא להישאב מטה.
בכנס הפצועים של גולני נדמה שוורדה מרגישה הכי בבית, הכי בנוח. בתוך דקות היא מוצאת את מקומה במחלקה 5, המחלקה של דניאל. לצידה שני הניצולים היחידים מהנגמ"ש - אוהד המ"מ וניסן הקשר. גם עבור החיילים היא הכתובת לרחשי לבם, בעיקר בפלוגה אחרי טראומה. רגע לפני יום הזיכרון הם מגיעים אליה בניסיון להעניק בחזרה. כל אחד והזיכרון שלו.
"למשפחה האהובה שלי, חשוב שתדעו שאני שמח שנולדתי למשפחה הזאת, שעודדתם אותי כמו שצריך ואני שמח שהתגייסתי לגולני ועשיתי הכל הכי טוב שלי", כתב דניאל ז"ל במסר האחרון שקראה אמו מעל קברו. "אם אתם קוראים את זה, סימן שאני סיימתי את הקריירה שלי, אבל לפחות לחמתי בכבוד ואני שמח. תהיו בטוחים שאני שמח. חשוב שתדעו את זה".