בית הספר לקצינים, בה"ד 1, הוא לא עוד בסיס הדרכה - מתוך עשרות החיילים שמגיעים לשם אמור לצמוח בסופו של דבר הרמטכ"ל הבא ושאר אלופי צה"ל לעתיד. לקראת יום העצמאות, רוני דניאל, שתיעד את הצוערים מקרוב לפני עשר שנים, חזר לשם כדי לבדוק - מה השתנה?
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
"הצוערים הפכו להיות יותר מדברים, הם יותר ביקורתיים, הם הרבה יותר חדי לשון, הם אומרים את שעל ליבם הרבה יותר חזק", אומר סא"ל גלעד אברלינג'י, מפקד גדוד דקל בבה"ד 1. "אני חושב שלא היה סיכום קורס שלא עלה צוער ואמר אמירות שלא נוח, שאנשים זזים בחוסר נוחות. יש להם הרבה יותר אומץ".
"זה מפעל של יהלומים, אנחנו מקבלים אותם מהחברה הישראלית יהלומים ורק מלטשים אותם", מוסיף אלוף אהרון חליווה, ראש אגף מבצעים במטכ"ל.
נהוג לומר שכבר בקורס הקצינים הבסיסי ניתן לזהות את מפקדי העתיד. בניה שראל ז"ל שנפל בקרב ברפיח בצוק איתן כמפקד פלוגת הסיור של חטיבת גבעתי - היה אחד כזה. "הייתה בו אש, זה בער בו, הפיקוד בער בו, המנהיגות והובלת האנשים בערו בו", מספר אלוף חליווה. "הויכוח ביני ובינו היה בשיבוץ שלו - הוא רצה לעשות יותר, הוא רצה להגיע ליחידה יותר מובחרת ומיוחדת, בעיניו, הוא רצה לעשות משהו יותר משמעותי - ואני מחפש שיהיה לי בניה. בכל דור ודור אנחנו צריכים הרבה אנשים כמו בניה שראל".
מעבר לתרגול המעשי, בה"ד 1 חושף את הצוערים שלו גם לדילמות הקשות באמת. סא"ל אברלינג'י מסביר: "לפעמים אתה תצטרך לקבל החלטה קשה מאד - של להשאיר בן אדם ולא להצליח לטפל בו באותה נקודת זמן ולחזור לשם אחר כך כדי לעמוד במשימה, זאת ההחלטה הכי קשה שיכולה להיות למפקד. עכשיו, מה יקרה כשיעמוד מולו אויב קצת יותר מורכב? אני עדיין רוצה שהוא יעמוד במשימה וזה על אף העובדה שיהיו לו נפגעים, אם יהיו לו נפגעים אני לא רוצה לעצור. אני לא חושב שאנחנו צריכים לעצור על כל פצוע, זאת אמירה קשה, זה כואב, אבל המשימה קודמת".
ולא רק כוח הזרוע והשרירים, גם האתוס הערכי מאד מודגש כאן. "זה המקום שבו מלמדים שהדבר החשוב ביותר ברובה שלך זאת הנצרה, ההחלטה שלך הזאת מתי לפתוח אותה וללחוץ על ההדק", אומר אלוף חליווה. "בהקשר הזה זה לא עניין של תפעול מקצועי, איך מתפעלים את מערכות הנשק - אלא איך מקבלים החלטות על מסד ערכי, על מסד מוסרי, על מסד תפיסתי שהוא המסד הנכון שעם ישראל כל כך גאה בו".
ומה לגבי הנוף האנושי? האם יש פחות חילוניות ויותר כיפות סרוגות בבה"ד 1 של היום? "אני לא סופר כיפות ואני בטוח שגם את האויב זה לא מעניין אם יש לך כיפה מתחת לקסדה", אומר סא"ל אברלינג'י. "זה לא עיסוק מבחינתי, זה אולי אישיו בחברה, זה פחות אישיו בצה"ל - אנחנו רואים כאן את כל הקשת, יש לנו נשים לוחמות וגברים חילוניים, קיבוצניקים ודרוזים".
אז כנראה שגם אחרי עשור, לא הרבה השתנה: מסלול ההכשרה בן חצי השנה נשאר כשהיה, אם כי מעודכן על פי הניסיון הקרבי שנצבר. חלק מהאנשים שהיו שם לפני עשר שנים עדיין מסתובבים בסביבה, וגם הדרישה הבסיסית נשארה כשהייתה - לנצח ולהישאר בן אדם. "בסוף מה הסיפור של בה"ד 1? אתה מכשיר היום אתה אלה שעוד שנה-שנתיים יובילו את הילדים שלי, הילדים של כולנו אל מול פני האויב", מסכם אלוף חליווה. "אי אפשר להיות רגוע כשאתה מכשיר אנשים שיובילו את הילדים שלך, נהפוך הוא, צריך לשאול שאלות, כל הזמן לברר - לא רק אל מול הצוערים, גם מול המפקדים".