"התקשרו אליי אתמול בבוקר ואמרו שמדברים מסורוקה" - במילים אלו ובעיניים טרוטות מחוסר שינה מתארת אמו של לוחם ביחידה המובחרת 'עוקץ' את הבשורה שקיבלה על פציעת בנה - טמיר. "הרגע הזה של קבלת השיחה הוא רגע נורא", היא מספרת לחדשות 2 Online. "דקות ארוכות, מלאות בחרדה עצומה, אבל גלומה ברגע הזה גם הקלה. אתה אומר תודה לאל שלא קיבלת הודעה אחרת, מקצין העיר, ואתה מבין שקיבלת את החיים של הבן שלך במתנה".
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
בחדר ההמתנה מחוץ ליחידה לטיפול נמרץ סיפרה האם על התקרית שבה נפגע בנה. "הוא ספג פציעות הדף ונפגע ברגליים מאותו מטען שהרג את שלושת לוחמי חטיבת הצנחנים", אמרה. טמיר סופח לכוח הצנחנים יחד עם כלבתו שנהרגה בפיצוץ. "בהתחלה לא רצו לספר לו שהכלבה שלו מתה", מתארת אמו. "הוא אהב אותה אהבת נפש והם ידעו שהבשורה הזו תשבור לו את הלב, אבל במהלך הפינוי במסוק הוא הבין שהיא לא שרדה".
"לפני שהוא נכנס לעזה נדרתי בפניו נדר ואמרתי לו שאם יחזור בשלום, ארשה לו להביא את הכלבה הביתה כשישתחרר", הוסיפה האם. "הנדר הזה הופר, אבל אנחנו מודים לאלוהים שבכאלה נסיבות". בשיחה עמה משתפת האם בתחושת חוסר הוודאות הנוראה בהיעדר חדשות מהחזית. "מצד אחד אומרים שכשלא שומעים מהם כלום זה טוב, מצד שני הדאגה הזו קורעת אותך מבפנים", היא אומרת. "זמן קצר אחרי שהוא התאושש ופקח עיניים הוא אמר לי 'אמא, שצה"ל לא ייצא', כאילו אני זו שמחליטה".
"מכל הארץ מביאים לנו אוכל"
לדברי הבן, באחד מהבתים בעזה מצאו החיילים רדיו. בשל מחסור בסוללות, הדליקו את המכשיר רק בכל שעה עגולה כדי לשמוע את החדשות מהעורף. "הוא אמר שהם שמעו רק על תקריות, היתקלויות והרוגים ושאפשר היה לקבל את הרושם שאנחנו מפסידים במערכה. זה דכדך אותם מאוד. הוא אמר לי: 'אנחנו לא מפסידים, אנחנו מנצחים ובגדול'".
חדר ההמתנה מחוץ למחלקה לטיפול נמרץ מלא לא רק בבני משפחה ובהורים שמחניקים בכי, אלא גם בעשרות מבקרים שמבקשים לרומם את רוחם של החיילים הפצועים. "כל הזמן מגיעים אנשים ומזמינים אותנו להתארח אצלם בבאר שבע", מספרת האם. "השולחן בחדר ההמתנה עוד רגע מתפקע מרוב אוכל שמביאים אנשים מכל הארץ. זה מחמם את הלב. התמיכה הזו נותנת לנו כוח ברגעים הקשים. לרגע לא נותנים לנו לחשוב שאנחנו לבד במערכה הזו".
גם אמו של דור, לוחם בסיירת יהל"ם של חיל ההנדסה, מספרת על התחושות שלה עם קבלת הבשורה על פציעתו שלך הבן. דור נפגע מקליע של צלף שחדר דרך כף ידו. בני משפחתו שוחחו עמו גם במהלך הפינוי לבית החולים, דבר שתרם רבות להורדת מפלס החרדה של בני המשפחה.
"אמא, סליחה שהדאגתי אותך"
"השיחה הזו היא טראומה גדולה והדרך לבית החולים היא סיוט מתמשך, אבל יש בצדה גם אנחת רווחה", היא אומרת. "הבן שלי אמר לי 'אמא, סליחה שהדאגתי אותך', אבל הוא לא מבין שמבחינתי פצוע קל זו שמחה. קשה לומר את זה בקול רם, כי אני יודעת שהוא עומד עדיין בפני ניתוחים ושיקום, אבל מבחינתי זו הודעה משמחת. הטלפון הזה הביא עמו בשורה רעה, אבל בעיקר שתי בשורות טובות: שהבן שלי בחיים ושהוא יצא מעזה".
לדברי אמו של דור, בני המשפחה לא רצו לתת לה לשוחח עם בנה בזמן שבישר להם שנפגע. "הם ידעו שישר אכנס לחרדות אז הם עבדו עליי", היא מספרת. "הם אמרו לי 'תגידי תודה לאלוהים, דור יצא מעזה'. לא הייתי צריכה לשמוע יותר מזה. אחרי זה אמרו לי שהוא נפצע קל, אבל לזה כבר לא התייחסתי. הספקתי אפילו להכין סנדוויצ'ים לפני שיצאתי. עד כדי כך לא הבנתי את הבשורה".
בשיחה עמם מספרים בני משפחתו של דור על נסיבות פציעתו, וגם על המזל שהאיר לו פנים. "הם היו בתוך בית ובמהלך הלחימה קיבלו משקפי מגן. הוא סיפר שהמשקפיים האלה הקשו עליהם להילחם אבל בדקות שלפני שהכוח שלו הותקף הוא הרכיב אותם", סיפרו בני המשפחה. "האש שהם חטפו העיפה לו גם רסיסים על הפנים. הוא נפגע בכל הפנים חוץ מהחלק של העיניים. בלי משקפי המגן הוא ללא ספק היה נפגע בעיניים".