בנוף היפה של רמת הגולן, רגע לפני שהשמש שוקעת מול הרי לבנון, ככה נראה אי-שוויון בנטל: זה קורה רק פעם בשנתיים. סיירת אגוז, הקומנדו של צבא היבשה, יוצאת לתרגיל יחידה נרחב. שבוע שבו הם הולכים 120 ק"מ ומתרגלים בדרך אל החרמון את כל היכולות הייחודיות של היחידה. וזה לא מעט, ואת הרוב אי אפשר להראות.
120 ק"מ. קילומטר כנגד כל חבר כנסת שהתחבט בשבועות האחרונים בשאלת הגיוס לצה"ל, בין מנעמי המשרד לענייני שר בלי תיק לבין שרידי המצפון. מסוקים מעל ראשיהם ואש חיה מסביבם, ועל הגב סוחב כל לוחם 50%-60% ממשקל גופו. תסתכלו עליהם ותראו אילוסטרציה לאלה שסוחבים על גבם את נטל בני גילם, עשרות אלפי שהביאו "צעטלע" האוסר עליהם למות בעד ארצנו בשלב זה של חייהם התורניים.
כששואלים אותם למה להם, התשובה זהה. אולי הייתה כזו גם בלי שמאחורי הגב יעמוד הקצין מדובר צהל עם הפנקס בידו, אולי לא. "כי אני יכול, תכלס. כל אחד נותן מה שיש לו, וזהו, פשוט עושה מה שאפשר", אומר ג', לוחם בסיירת אגוז.
"לחיזבאללה יש פחות ניסיון"
הוויכוח שמנפץ פה קואליציות עובר ברובו מעל ראשיהם, כמו הכדורים השורקים בתרגול שנקרא "ירי כרמלית". הרעיון הוא להרגיל אותם לצליל של ירי לעברם. רוב הזמן הם בתנועה, כמעט ללא שינה. ציר הליכה ותרגילים בלילה. ביום תנועה לשהייה, ושוב צעידה אל היעד הבא אחרי נמנום חטוף - 40 דקות, אולי שעה - וגם זה לרוב בישיבה.
קוביות הבטון המדמות כפרי חיזבאללה צופות אל הרי הלבנון. הלוחמים האלה כבר לא ידעו את לבנון האמיתית. התגייסו אחרי שצה"ל כבר יצא מחבל הארץ הארור הזה. "גם לחיזבאללה יש פחות ניסיון. אולי לנו יש אפילו יותר ניסיון. נלחמנו נגד אחרים. הוא לא נלחם נגדנו הרבה זמן. גם הוא, אין לו ניסיון", אומר אל"מ אופק בוכריס, מח"ט גולני.
החזיתות מתחממות בינתיים בזו אחר זו. בצפון עכשיו דם ואש ותמרות עשן בדמשק, והמרד נכנס לשלבי הפיכה, ובדרום - סיני שאחרי המהפכה במצרים. "כשאני צריך לבחור מה האיום הכי מעניין מבחינתי, זה חיזבאללה. ושם אני רוצה להיות הכי טוב. יכולות בסיסיות, גנריות, שאתה לוקח ועושה להן העתקה והתאמה, אפשר להגיע איתן לתוצאות", אומר סא"ל ש', מג"ד באגוז.
משרים ביטחון על האזרחים
כשהמח"ט נשאל על מוכנות הסיירת לסבב אפשרי מול הסורים, הוא לא מפקפק לרגע: "אנחנו לא שחצנים. אני לא רוצה לספק איזה בלונים. לחימה תהיה. קשה יהיה. עמידה במשימה, חד משמעית. ניצחון, חד משמעי. בלי למצמץ אפילו", הוא אומר.
באוויר הנקי של הרמה קשה להרגיש בריח הבחירות שמעבר לפינה, אבל השאלה מי נכנס מתחת לאלונקה, ומי לא, תהיה בהן מרכזית. "אף אחד לא חושב פעמיים לפני שהוא עושה את זה פה. זה בכלל לא שאלה לדיון", אומר ש' המג"ד.
"אתה אף פעם לא חושב על עצמך במובן של פראייר. כי תכלס, זה נותן הרגשה טובה", מוסיף אחד הלוחמים. "גם באחד הצירים פגשנו כל מיני קבוצות של אזרחים, ואתה רואה שאתה משרה עליהם ביטחון".
"אני מתנדב להיות ה'פראייר' של המדינה. אני חושב שזאת שליחות", אומר המח"ט. "אני חושב שאני נותן למדינה את מיטב שנותיי וכוחי, בשביל שהמדינה הזאת תתקיים".
שני יקומים מתקיימים פה במקביל, ולך תדע מי הבועה ומי המציאות. בתוך עולם הריאליטי של תרחישי התרגיל, הלוחמים מנותקים מהרעש הפוליטי שבחוץ, ממאהל הפראיירים. וברגע אחד, וזה הרי כבר קרה, הם יכולים להפוך למציאות, והוויכוח על מכסות גיוס, על מתווים, היעלבויות, או נדנדת האינטרסים של מופז בפנים מופז בחוץ, הוא הבועה המתנפצת.