לצד הזכייה המרגשת של הכלכלן הישראלי-אמריקני בפרס הנובל בתחילת השבוע, אי אפשר היה להימנע מתחושה מעט חמוצה: פרופ' ג'ושוע אנגריסט סיפר בראיונות עבר שהיה נשאר בישראל וממשיך את הקריירה שלו פה, אלמלא הפער העצום בין המשכורת שהוצעה לו בארץ לבין המשכורת שקיבל כשעבר ל-MIT. אז כמה באמת מרוויחים מרצים באקדמיה הישראלית, והאם חלוקת השכר פגומה וגורמת לבריחת מוחות כמו זה של אנגריסט?
במוסדות האקדמיה הציבוריים השכר נקבע במסגרת הסכמים קיבוציים והוא בבסיסו אחיד בין התחומים ובין החוקרים השונים. בפועל ניתן לראות שהשכר הממוצע משתנה בין הפקולטות והוא נע ב-2019 בין כ-28 אלף שקלים במדעי הרוח לכ-36 אלף שקלים במדעי המחשב, כך על פי נתוני אגף השכר.
הפערים נובעים ראשית מהוותק של המרצים בכל פקולטה. הוותק הוא הפרמטר המרכזי שמשפיע על שכר המרצים, כך שבעוד שישנן פקולטות שבהן מרצים צעירים רבים מרוויחים משכורות נמוכות יותר, בפקולטות אחרות המרצים נכנסים ישירות לדרגות גבוהות יותר. בנוסף, מלבד לשכר הבסיסי ישנן גם "תוספות מחקר" שגובהן מתואם עם גובה המענקים שמצליח להשיג כל אקדמאי בניסיון לממן את המחקר שלו. ישנם מקצועות שבאופן טבעי המענקים שלהם נמוכים יותר ולכן תוספות המחקר שמגיעות למשכורות שלהם נמוכות יותר.
כפי שניתן לראות שכר המרצים באקדמיה אינו נמוך, והוא עולה בהרבה על השכר הממוצע במשק שעומד כיום על כ-11 אלף שקלים. עם זאת, כדי למנוע "בריחת מוחות" צריך לבדוק את המשכורות באקדמיה ביחס לאפשרויות האחרות של אותם מרצים – בין אם זה להמשיך עם החיים האקדמאיים במדינה אחרת, כפי שעשה אנגריסט, או לעבור לתפקידים אחרים במגזר הפרטי בארץ. בהשוואה זו האקדמיה הישראלית נראית מאוד לא מושכת, לפחות עבור השכבה העליונה של המחקר העולמי.
"יש המון ישראלים שלא נמצאים בארץ, שהם כלכלנים ממש כוכבים, ג'וש אנגריסט כמובן, יואל מוקיר שעבר לארה"ב, עודד גלאור, כוכב באוניברסיטת בראון, שחר קריב בברקלי, והרשימה עוד ארוכה מאוד", סיפר ל-N12 פרופ' לכלכלה עומר מואב, שעזב בעצמו את האוניברסיטה העברית וכעת מחלק את זמנו בין האוניברסיטה הפרטית רייכמן לבין אוניברסיטת וורוויק שבבריטניה.
"כלכלן מהליגה של אנגריסט, עוד לפני הנובל, מקבל בארה"ב שכר בסדר גודל של יותר מ-100 אלף שקל בחודש", ציין פרופ' מואב. "זה לא אומר שצריך להציע משהו כזה בישראל, אנשים מקבלים החלטות ממגוון רחב של שיקולים, אבל השיקול הכספי גם משמעותי. במחקר שפרסמתי ביחד עם אריק גולד ב-2016 ב'אקונומיק ג'ורנל' אנחנו מראים שהשכר משחק תפקיד בהחלטות הגירה של אנשים".
אז למה לא מציעים לאקדמאים המוכשרים ביותר, אלו עם הפוטנציאל לנובל, מספיק כסף כדי להשאיר אותם בארץ? הבעיה המרכזית בשיטת הישראלית היא חוסר האבחנה בין המרצים השונים, או יותר נכון, העובדה שהפרמטר המרכזי שקובע את השכר הוא הוותק ולא ההישגים. הכול כאמור נקבע באופן קיבוצי והאוניברסיטאות לא מתגמלות חוקרים טובים במיוחד על ההישגים שלהם. כך מתקשה האקדמיה הישראלית להשאיר בארץ את המרצים הצעירים והמבטיחים, שמקבלים במשך שנים ארוכות שכר נמוך באופן יחסי, ובמקום זאת היא מתגמלת בעיקר מרצים ותיקים, לאו דווקא בהתאם להישגים האקדמאיים שלהם.
פרופ' מואב למשל מספר שבתחילת דרכו באוניברסיטה העברית לא הייתה לו ברירה אלא להשלים הכנסה בחו"ל: "משום שהשכר שלי בחו"ל היה הרבה יותר גבוה מהשכר שהמערכת הציבורית שילמה לי בתחילת הדרך, כדי לפרנס את המשפחה הייתי נוסע לכמה חודשים כל שנה ללמד במוסקבה. אחר כך עברתי לאנגליה וביליתי שם חודשיים כל שנה פשוט כהשלמת הכנסה, כי שם שילמו לי בהתאם לשוק התחרותי העולמי, שזה הרבה יותר ממה ששילמו לי בארץ. השכר שאני מקבל היום הוא לאין ערוך יותר גבוה ממה שקיבלתי כמרצה בתחילת הדרך בעברית".
את מי צריך להאשים בבריחת המוחות?
באוצר דווקא היו שמחים אם באוניברסיטאות היו מחליטים לחלק את השכר באופן שונה, שמתעדף הישגים על פני ותק. באוגוסט שלח הממונה על השכר, קובי בר נתן, מכתב להנהלת האוניברסיטאות ובו דרש מהן לחלק באופן שונה את מענקי סל הקליטה שהן מעניקות באופן אוטומטי לכל מרצה חדש. מדובר במענק של 240 אלף שקלים בממוצע שניתן ללא כל התייחסות לקושי הגיוס בתחום הנבחר.
לטענת האוצר, האוניברסיטאות היו יכולות להשתמש בסכום העצום הזה, 50 מיליון שקלים בשנה, כדי לעודד מרצים טובים ונחשקים להגיע לארץ, ולא להשתמש בו בפקולטות שהביקוש אליהן נמוך ושמרצים היו מגיעים אליהן גם ללא המענק. אך לא כולם מסכימים. נשיא האוניברסיטה העברית, אשר כהן, השיב לממונה על השכר וכתב: "ההסדר המוצע במכתבך, שלפיו סל הקליטה יינתן באופן לא אחיד, מנוגד לעקרונות שעליהם מבוססים יחסי העבודה הקיבוציים במערכת האקדמית. הקביעה מהו ההסדר הרצוי כדי לקדם את מערכת ההשכלה הגבוהה היא עניין שמסור למומחיות של ראשי האוניברסיטה".
בנוסף, כבר מ-2013 ניתנו לאוניברסיטאות כלים להעניק משכורות גבוהות יותר בחוזים האישיים, אך הוועדים, והנהלת האוניברסיטאות שעושה עמם יד אחת, מעדיפים לשלם לכולם שכר שוויוני. כך אנו מגיעים לאקדמאי כמו אנגריסט, כוכב עולה ב-MIT, ומציעים לו משכורת זהה לזה שמקבל פוסט-דוקטורט בארכיאולוגיה. "המערכת בנויה כדי לתגמל את הוותיקים ולדפוק את המערכת, להזיק למחקר הכלכלי", טוען פרופ' מואב. "הוועד לא באמת רוצה שכר שווה, יש פערי שכר אדירים הם פשוט לא מועילים אלא רק מזיקים, הם רוצים לתגמל ותיקים על חשבון הצעירים".
אך אי אפשר להאשים רק את מנהלי האוניברסיטאות, גם השיטה עצמה לא מעודדת אותם לתמרץ מצוינות: האוניברסיטאות לא מקבלות מספיק תקציבים על הישגים, ולכן אין להן רצון לדחוף את עצמן קדימה ולשפר את הסגל שלהן. על כך יש להלין בפני המל"ג והות"ת שמחליטות על חלוקת התקציבים, ומושפעות גם הן מהוועדים באוניברסיטאות.
ולמרות הכול, לא צריך להיות מיואשים, ועל זה יסכים גם פרופ' מואב: "אני לא חושב שהמצב הוא קטסטרופלי, רק שניתן היה לעשות שימוש ראוי יותר בכספי ציבור. אין סיבה שמשלם המיסים יממן בשכר גבוה חוקר בינוני. ועדיין יש בישראל חוקרים מהשורה הראשונה בעולם, גם באוניברסיטאות הציבוריות וגם באוניברסיטת רייכמן (הבינתחומי). לא כל מי שיכול - עוזב, יש מי שחשוב לו להישאר בישראל".
והאם באמת היינו יכולים להשאיר פה את אנגריסט? בזה מואב בכלל לא בטוח: "במקרה הספציפי שלו, ברור לגמרי שכשמציעים למישהו להיות ב-MIT, קשה לסרב – גם בלי קשר לשכר".