חשיבה ארוכת טווח, נתינה וצניעות – אלה המילים שחוזרות על עצמן כשמדברים עם עמיתיו וחבריו של איתן ורטהיימר, שנפטר הבוקר (שני) לאחר התמודדות עם מחלת הסרטן. מי שעבדו תחתיו מספרים על מנהל קשוח מחד, אך כזה שמכיר כל אחד ואחד מ-400 עובדיו באופן אישי. כזה שדאג לרווחת העובדים ול"פסיליטיז", עשרות שנים לפני שההייטק הביא את המושגים האלה לארץ. קרוביו של ורטהיימר, שהביא את משפחתו לפסגת העושר הישראלי, לא יכולים להפריד בין האדם שהיה לבין הסיפור של התעשייה הגלילית.
הביא נורמות של הייטק לגליל של שנות ה-90
"היה לו סגנון ניהולי ייחודי ששילב חשיבה אסטרטגית ארוכת טווח ואינטואיציות חדות שהובילו אותו להחלטות שלפעמים נראו לא נכונות אבל הן למעשה אלה שגרמו לגידול של החברה", סיפר יעקב הרפז, שכיהן תחת ורטהיימר בחברת ישקר, מונה על ידו למנכ"ל וכיום משמש כנשיא קבוצת האם ICM. "הוא הוביל בתקופתו כמנכ"ל שינויים מרחיקי לכת ויישם טכנולוגיה חדשנית ביותר, שאז לא כל כך הייתה מפותחת בכל התחום של אוטומציה. הוא הכניס את המחשבים כשהכול היה על ניירות.
"ביחד הבאנו אותה להיות החברה המובילה בעולם. היינו מאוד מאוד צמודים ואיתן היה אחד שהיה לו מעוף. הוא תמיד התייחס אלי כאחיו והיו ביננו יחסים מיוחדים. תמיד הוא התגאה להגיד 'יעקב הוא זה שפיטר אותי מ'ישקר'".
את "ישקר" הקים האב, סטף ורטהיימר, אך איתן הוא זה שפרץ איתה מחוץ לגבולות ישראל, הביא אותה לגדולתה ובסופו של דבר ניהל את המכירה שלה לקרן ההשקעות של וורן באפט. "הוא הזכיר מאוד את אבא שלו, גם כן אדם עם מעוף, עם חזון", מספר הרפז. "אבא שלו הביא את זה עד מקום מסוים ומשם חד משמעית איתן הוביל את זה. גם כשמכרו את החברה עשו את זה עם אכפתיות גדולה, שלא תהיה חברה בורסאית, שתימשך התרבות הארגונית והמשפחתית הוורטהיימרית".
אייל שמואלי, ראש המועצה המקומית כפר ורדים, זוכר את איתן מלפני 30 שנה – כשהוא היה מהנדס צעיר ב"ישקר" ואיתן מנכ"ל: "הוא היה איש מאוד צנוע, מאוד כובש, היה לו חיוך כובש, ממש. הייתה לו אינטיליגנציה רגשית ברמות מאוד מאוד גבוהות. לא היה עובד שהוא לא הכיר בשם והיו אז 400 עובדים בחברה, את השם, את המשפחה, הילדים. על ישקר תמיד אומרים, מאז ועד היום, שזה המקום שתמיד יהיה בשבילך, ואין הרבה מקומות כאלה. וזה מה שאיתן בנה, ממש בעשר אצבעות. כשהוא היה מגיע לשקם חברה, בין אם בבעלותו ובין אם כזו שרכש, הדבר הראשון שהוא היה עושה זה בונה חדר אוכל של מלון חמישה כוכבים. מסיים עם חדר האוכל ואז מגיע לעבוד".
"כשהוא היה מגיע לשקם חברה, בין אם בבעלותו ובין אם כזו שרכש, הדבר הראשון שהוא היה עושה זה בונה חדר אוכל של מלון חמישה כוכבים. מסיים עם חדר האוכל ואז מגיע לעבוד"
למה? כי הוא באמת ראה את העובדים, והוא טען שצריך 'פסיליטיז' נעים ואיכותי – והתפוקות יגיעו. בכל החברות שלו. היום זה ברור, כל חברות ההייטק מפנקות את העובדים, אבל לפני 30 שנה זה לא היה".
"לא פעם ולא פעמיים, כמו המון עובדים בחברת ישקר, גם אני טסתי איתו במטוס הפרטי", מספר שמואלי. "תמיד אני מספר לחברים, במטוס הפרטי טסים והוא אומר לך תרגיש כמו בבית, תוריד נעליים תרגיש בנוח. אבל כשנוחתים בגרמניה, עצרתי שנייה בשירותים וכשנכנסתי לאוטו חטפתי צעקות אימה, 'אתה חושב שכולנו צריכים לחכות לך? אנחנו כבר בעבודה'. ככה הוא היה, פלז'ר פלז'ר, אבל עבודה זו עבודה".
הפילנתרופ הנעלם
"איתן ורטהיימר היה דמות חריגה מאוד בצורה היפה ביותר", מספר אוריאל רייכמן, מייסד אוניברסיטת רייכמן בהרצליה וחבר של ורטהיימר. "הוא שלט על מפעל ענק ומשאבים, אבל האיש היה צנוע בצורה בלתי רגילה. הצניעות הזאת באה לידי ביטוי ביכולת שלו ליצור דיאלוג ישיר עם כל אדם, לא הייתה בו טיפת התנשאות. הוא דיבר עם אנשים בעלי שררה ועוצמה אבל גם עם הפועלים והעובדים, עם כל מי שפגש. ובשום מקום, עם כל הפילנתרופיה הגדולה שלו, לא תמצאי את השם שלו. הוא סירב ששמו יתנוסס בכל המקומות שבהם הוא עשה מעשים מאוד משמעותיים".
"בשום מקום, עם כל הפילנתרופיה הגדולה שלו, לא תמצאי את השם שלו. הוא סירב ששמו יתנוסס בכל המקומות שבהם הוא עשה מעשים מאוד משמעותיים"
גם שמואלי מזכיר את צניעותו של ורטהיימר: "על הפילנתרופיה שלו לא יודעים איפה למה וכמה, אין מונומנטים על שמו במדינת ישראל, אין מפעלים על שמו אין מבנים, אין מוסדות, איש מאוד מאוד צנוע. אבל בעסקים הוא היה עם קשיחות עסקית וראייה עסקית מדהימה פשוט".
בין מפעליו הפילנתרופיים של ורטהיימר אפשר למנות את "עתידים" שדאג להכשרה הנדסית לתושבי הפריפריה, קרן להשקעות בתעשייה ובמלאכה מתקדמת שסיפקה הלוואות שנועדו לקדם את התעשייה, פעילות ענפה ב"צפונה ודרומה" עם צוותי חשיבה שיצרו המלצות לפיתוח הפריפריה ועוד. ואכן, הן בעסקים והן בתרומות שמר איתן תמיד על פרטיותו וסירב להתפאר בעושר שלו. כך למשל, רק כשנמכרה "ישקר" לבאפט גילו בעיתונות הכלכלית שהחברה שלו הייתה שווה הרבה יותר מכפי שהעריכו.
לפי רייכמן, לא תמיד ידעו שמדובר בפנומן: "הוא היה מיוחד, לא תמיד אפשר היה להבחין בגאונות שלו. היו לו בעיות של ריכוז, בעיות בלימודים, הוא לא התאים בתור ילד ללימודים פורמליים, רק בשלב יותר מאוחר כשהלך ללמוד בהרווארד הוא באמת הבריק. ברגע ששמו בעיות עסקיות על השולחן אז פתאום ראו איך הוא מתמודד בצורה אינטלקטואלית באמת מבריקה. הוא היה מסוגל לראות דברים עם מבט לשנים קדימה ולתכנן מהלכים לקראת זאת, וזה לעולם לא נשאר רק על הנייר".
שינה את פני הגליל
אך לצד העסקים והפילנתרופיה, הפרויקט הגדול מכולם הוא כנראה המימוש של חזון אביו, שבו התעשייה והעשייה השתלבו יחדיו: פיתוח אזור התעשייה תפן וכפר ורדים שהוקם לצידו. "היום בונים אזור תעשייה ליד עיר, אבל הם ראו את הדברים הפוך – קודם נבנה אזור תעשייה ואז נבנה יישוב שהעובדים והמנהלים יגורו בו", מספר ראש המועצה בכפר ורדים. "הם שינו את פני הגליל, זה אלפי עובדים, כל רכב שלישי-רביעי היום בגליל הוא עם לוגו של ישקר. לימים כשהחברה נמכרה, גם כשכולם ניבאו שחורות שזה יעבור לסין, זה נשאר פה ועוד התפתח בגליל.
"אני כשעבדתי בחברת ישקר גרתי בנהריה, כששואלים אותי היום, 25 שנים אחר כך, למה עברתי לכפר ורדים, אני אומר – 'כי סטף ואיתן ורטהיימר נתנו לי מענק של 5,000 דולר לקנות בית בכפר ורדים'. בגלל זה הגעתי לכפר. זה לא קיים היום, איך הם חשבו על זה? ותיקי היישוב, שגדלו עם איתן ועם הילדים עצובים היום, היישוב עצוב".
"הוא היה חבר שיכול לשבת איתך, ולנתח בעיות שיש לך ולהציע פתרונות ולגעת באנשים שהוא פגש במהלך הדרך", מתאר רייכמן. "הייתי רוצה להגיד לך שאני נתקל בהרבה אנשים מוכשרים בחיים שלי, ואין לי ספק שאיתן היה משכמו ומעלה. אנחנו כולנו הפסדנו אישיות שבאמת ראויה לכל הערכה במגוון תחומים. כל מי שהכיר אותו מבכה היום מרה את לכתו וכואב את התקופה הקשה שעבר לאחרונה, מבכים אותו מרה בתור חבר נפלא, אבל גם כאדם עם תרומה מאוד משמעותית ומקורית לחברה הישראלית, והכל בצניעות בלתי רגילה".
"כל מי שהכיר אותו מבכה היום מרה את לכתו וכואב את התקופה הקשה שעבר לאחרונה, מבכים אותו מרה בתור חבר נפלא, אבל גם כאדם עם תרומה מאוד משמעותית ומקורית לחברה הישראלית, והכל בצניעות בלתי רגילה"
"אין הרבה שבאמת הייתה להם את הנתינה הגדולה הזאת של איתן והאכפתיות שלו", מספר בכאב הרפז. "אני כבר 50 שנה בחברה, כמו בן בית, ואני ביקרתי אותו כל שבוע עד הרגע האחרון. למרות שהיה כבר חולה, כל פעם שהייתי מספר לו מה קורה בחברה העיניים שלו זרחו. המשפחה בהחלט ידעה שזה לא דבר שניתן לריפוי, אבל זה לא משנה כמה יודעים, ברגע שזה קורה זה כואב. כואב למשפחה, למנהלים, לכל העובדים".