לאחר שהושג ההסכם עם המורים ועוד לפני שסוכמו העלויות שלו, שר האוצר ליברמן הצהיר ב"מהדורה המרכזית" שידרוש קיצוץ רוחבי במשרדי הממשלה כדי לממן אותו. ראשון להתנגד היה שר הבריאות הורוביץ, שטען בציוץ בטוויטר כי זה "אבסורד אפילו להציע קיצוץ כזה כשבאוצר הצטברו עודפים חסרי תקדים של עשרות מיליארדים". אך האם ניתן בכלל להשתמש בעודפי התקציב? N12 עושים סדר.

הורוביץ צודק כשהוא אומר שבאוצר המדינה הצטבר עודף תקציבי: עד פברואר 2021 הגיעה מדינת ישראל לגירעון שיא של כ-12%. מאז אנחנו במגמת שיפור מתמדת, ולסוף 2021 הגענו עם גירעון של 4%. מתחילת 2022 יש עודף של הכנסות על פני הוצאות של כ-34 מיליארד שקלים, מה שמביא את מדינת ישראל היום לעודף של 0.6%. אך עודף של הכנסות על פני הוצאות לא אומר שאפשר להגדיל את ההוצאה. 

לתקציב יש שני צדדים, צד ההכנסות וצד ההוצאות, והשניים האלה לא בדיוק נעים יחד. בצד ההוצאה יש מגבלה, "מגבלת ההוצאה", שנקבעת על בסיס שיעור הגידול באוכלוסייה ועל בסיס יחס החוב-תוצר שבו הממשלה רוצה להיות בכל שנה. זו מגבלה שקובעת בחוק כמה יכולה להיות ההוצאה הממשלתית בשנה נתונה, וגידול מפתיע בהכנסות בשנה מסוימת לא משפיע עליה כלל. כלומר העובדה שיש עודף תקציבי לא מגדילה את העוגה.

מדוע זה הגיוני? המדיניות הממשלתית לא יכולה להיקבע על פי הצד של ההכנסות, כי אז בשנים טובות (עם הכנסות גבוהות) הממשלה תוציא יותר, ובשנים רעות (עם הכנסות נמוכות) הממשלה תוציא פחות. התנהלות כזו נוגדת כל היגיון כלכלי – אם היינו מתנהלים כך, לממשלה לא היה כסף לסייע במשבר הקורונה, כפי שהיא אכן עשתה.

לפיכך נשאלת השאלה, כפי ששאל היטב השר הורוביץ – לשם מה צוברים את הכסף? כאן חשוב להבין את ההבדל בין גירעון (או במקרה שלנו - עודף תקציבי) לבין החוב הממשלתי. בעוד שהגירעון הוא הזרם, כלומר הפער בין הכנסות להוצאות, החוב הוא הצטברות כל הגירעונות. אמנם השנה אנחנו בעודף תקציבי היסטורי, אך העובדה שהיינו 73 שנים לפני זה בגירעון לא נעלמה לשום מקום. החוב הממשלתי גדל בשנת 2021 בכ-60 מיליארד שקלים והוא כעת גבוה מטריליון שקל.

החוב הזה הוא ארוך טווח, נושא תשלומי ריבית, וחשוף לשלל סיכונים שיכולים להגדיל אותו, אם זה עלייה במדד המחירים או פיחות במטבע. כל חוב שהממשלה לקחה גוזר סדרת תשלומים קדימה לשנים ארוכות, שנכנסים לתוך ההוצאה בכל תקציב ומגדילים אותה, ובכך מצמצמים את החלק מתוך מגבלת ההוצאה שיכול לצאת על שירותים לציבור. לכן הגדלת החוב גוררת תשלומים נוספים לשנים הבאות, הגדלת יעד הגרעון יכול להקשות על לקיחת הלוואות בעתיד, ואי החזרת החוב מובילה לפשיטת רגל. כלומר, לא ניתן לפרוץ את מגבלת ההוצאה סתם כך.

בקורונה היה מצב מאוד חריג, משבר של פעם במאה שנה, והבינו שאם המדינה לא תגדיל עכשיו באופן חריג את ההוצאה, על ידי חקיקת הקופסאות, שיתנו מענה למשבר, המשק ייפגע, הצמיחה תיפגע וההכנסות קדימה ייפגעו, כך שניכנס למצב מחזורי של משבר. לכן במקום שהמשק יאט, הממשלה מימנה את הצמיחה שלו, על ידי השקעה ופריצה של מגבלת ההוצאה, כפי שעשו במדינות רבות אחרות.

אך בהסכם עם המורים אין משבר ואין סיבה לפריצה חריגה של מגבלת ההוצאה, דבר שכאמור יש להעביר בחקיקה בכנסת. עודפי התקציב הקיימים ישמשו בינתיים לצמצום החוב, אבל הם לא מאפשרים לממשלה להגדיל את ההלוואות שלה. למעשה החוקים שמגבילים את הוצאות הממשלה נועדו למנוע דרישות בדיוק כמו זו של הורוביץ, ולהבטיח שהפוליטיקאים שלנו ינהגו באחריות תקציבית. לפיכך האפשרות היחידה שנותרה בידי הממשלה מרגע אישור ההסכם עם המורים היא לחלק את העוגה מחדש, בין אם על ידי קיצוץ רוחבי כמו שמבקש ליברמן, או על ידי העברות ספציפיות ממשרדים מסוימים למשרד החינוך.