ההתפטרות של מנהלת רשות החברות הערב (שבת) לא מגיעה בחלל ריק. זו עוד חוליה בשרשרת ההרס של השירות הציבורי, בניסיון המתמשך למנות אנשים מטעם, להחליש את שומרי הסף ולשלוט בתקציבים ובמינויים.
רשות החברות היא תיבת האוצר הכי מפתה שמקבלים לידיהם הפוליטיקאים. חברות ממשלתיות עם תקציבים של מיליארדים וים של ג'ובים. לקח שנים ארוכות לנקות מעט את שיטת הנפוטיזם.
בחודשים האחרונים אמסלם ושרים נוספים בליכוד דוגמת קרעי ורגב, נחושים לקחת את החברות הממשלתיות אחורה. הנה תזכורת קצרה:
- ההדחה של יו"ר הדואר מישאל וקנין - כפי שהראינו בתחקיר במהדורה המרכזית, אמסלם הפעיל לחצים אדירים מאחורי הקלעים ולא בחל באמצעים להבהיר שוקנין, שאינו עושה דברו, צריך ללכת, למרות ששיפר את תוצאותיה הכספיות של הדואר.
- ההתערבות במינוי יועץ משפטי בחברת נתיבי ישראל, וכשזה לא צלח הפעלת עוד לחצים מאחורי הקלעים כדי למנות ממלא מקום בלי שיניים.
- ניסיונות להכניס שינויים בנבחרת הדירקטורים ולקדם גורמי ליכוד לחברות הממשלתיות.
- וגם 2 מיליארד שקלים דיבידנדים – כסף שעדיין מחכה בקופות של החברות הממשלתיות. רוזנבוים ואנשי האוצר רצו למשוך אותו חזרה אל תקציב המדינה אבל כפי שפרסמנו כאן במהדורה, אמסלם בלם את המהלך בגיבוי של שר האוצר סמוטריץ'.
אמסלם נהג ברוזנבוים בזלזול, כולל האמירה הזכורה "אל תפני אליי". זה מצטרף לגישה המזלזלת של השר בן גביר בנציבת שב"ס קטי פרי, במתקפות על נגיד בנק ישראל ופקידי האוצר ובמתקפות התכופות על אנשי הפרקליטות.
הטון ברור והוא מתרגם גם למעשים. וההשלכה היא שאנשים טובים בורחים מהמערכת, האינטרס של כולנו כאזרחים נפגע ומחזיר את השירות הציבורי שנים אחורה.