"אני נוחת באילת ומתחיל ישר לבשל למשפחה שפינתה את עצמה לעיר, אצל חבר בווילה, כדי לא להשתגע מיד", מתחיל שגיא לוי לספר את מסע נדודיו כפליט בארצו. "אחרי חודש התחלתי להשתגע, אז עברתי לסמר – ישר תורנות במטע, כמו בקיבוץ. אחרי שבוע התחלתי לבשל ארוחות בוקר במטבח של הקיבוץ, ארבעים איש כל בוקר, כדי לפרק אנרגיות. בקיצור, ככה חלפה לה תהילת עולם. מהר מאוד".
למה חלפה תהילת עולם?
"עברתי ממאה לאפס. הכול בעצם כדי לפרק אנרגיות וליצור סוג של אסקפיזם שאתה פרודוקטיבי. כל הזמן לעבוד ובעצם לא משנה באיזו סיטואציה. והכול בהתנדבות כמובן".
בעידן שבו שפים הם כוכבי-על גם שגיא לוי נהנה ממנת תהילת העולם הקטנה שלו, לפחות באזור מגוריו שבצפון. מאחורי לוי (57), בן קיבוץ מחניים, קריירה קולינרית ארוכה: לפני כמה שנים החליט לשנות פאזה, עזב את המרכז וחזר צפונה, הפעם לקיבוץ שניר. בקורונה הוא מצא עצמו מפוטר מהמסעדה שעבד בה ועלה על מסלול של יזמות קולינרית. בביתו – "אחוזתי הקולינרית-מוזיקלית", כפי שהוא קורא לו – הוא מבשל ארוחות פרטיות וברקע מתנגנת מוזיקה שנבחרה במיוחד מאוסף תקליטי הוויניל הענק שלו. במקביל הוא יוזם ומפעיל אירועי מזון ומשמש יועץ קולינרי למסעדות בצפון.
"אני נורא יקר, לפחות בקנה המידה של הצפון", מעיד לוי על עצמו. "כמו כן, החברה שלי, שהיא חברה של אדם אחד, בעצם, סיפקה שירותי הקמה וייעוץ למסעדות, ובהן רבות מהמסעדות המובילות בצפון. העסק צנח מהכנסות מאוד יפות לאפס הכנסות עם תחילת המלחמה".
מאז מתקפת 7 באוקטובר נשאר לוי מחוסר מקורות הכנסה – וזו לא צרתו היחידה. כאמור, הוא פצח במסע נדודים: הוא לא חיכה שמדינת ישראל תתעורר, ושלושה ימים לאחר תחילת המלחמה פינה עצמו דרומה, הכי דרומה שרק אפשר, אל אילת. משם החל במסע נדודים ארוך, שנמשך עד היום – מאילת פנה לקיבוץ סמר שבערבה, בערך שעה נסיעה צפונה, ומשם המשיך לתחנתו הנוכחית, מושב עין יהב, גם הוא בערבה. שם הוא שוכר כעת יחידת דיור קטנה, שצפויה לשמש לו בית לפחות בחודשים הקרובים.
עדיין אופטימי
תחום המסעדנות יהיה קרוב לוודאי אחד האחרונים שיתאוששו לכשתסתיים המלחמה. לוי דווקא צופה קדימה לעתיד באופטימיות, וכעת עמל על העתקת העסק שלו דרומה: "זה נשמע מאוד מנייריסטי, אבל השאיפה כרגע היא לקחת את כל הרפרטואר שלי, להעביר אותו לפה, לארגן ציוד ואת כל האופרציה הטיפולית ולהתחיל לעשות ארוחות שף בדרום. לחזור לדברים שאני אוהב, כמו עישון בשרים".
ואיך הוא מתכוון לשווק את עצמו בטריטוריה החדשה? "כל מה שאני לא אוהב לעשות אני משלם לאנשים שיעשו. יש לי מנהל אישי, יש לי אשת שיווק, אני בעצמי לא יודע להיכנס לאינסטגרם ולפייסבוק שלי. אני גם לא רוצה לדעת ולהכיר את העולם החדש. אני איש של עבודת כפיים, אני תמיד קורא לעצמי 'חוטב עצבים ושואב מים שמבשל אוכל גורמה'. לכל השפים של פעם לא היה אינסטגרם. אשת השיווק שלי, שהיא גם מפונה, תעשה כמיטב יכולתה".
אבל מאילו הכנסות תשלם להם?
"אני משלם להם משום שהאנשים האלה הולכים איתי לכל אורך הדרך. הם גם מאוד מאמינים במוצר שלי, אז הם יעשו הנחת חברים, מה שנקרא, והם יודעים את זה. כל הדינמיקה של יחסים בין אדם לחברו – קל וחומר עם חברים של שנים – השתנתה במדינה, היא הפכה להיות פתוחה ואמפתית הרבה יותר. יש איזה סוג של חמלה מאוד גדול שנכנס בחברה הישראלית, שהוא מרגש".
מבישול גורמה למטבח בית ספר
קשה לקחת מלוי את האופטימיות שלו. גם לא אחרי שלושה חודשים ללא הכנסה מסודרת. כאדם אחוז תזזית, שינויים קיצוניים הם כנראה דפוס אצלו, לפחות במציאות הנוכחית. הנפילה הכלכלית מ-100 לאפס והמעבר מהקיבוץ שלמרגלות החרמון אל הקצה האחר של הארץ הם לא השינויים היחידים שהוא עובר כרגע בחייו. הוא, שמורגל בבישול גורמה, החל לפני שבועיים לעבוד בחצי משרה כטבח בבית הספר התיכון "אדם ואדמה" שבחצבה.
"יש שם הרבה מאוד ילדים מכל שכבות האוכלוסייה הישראלית. חילונים, דתיים, קיבוצניקים, מושבניקים, הכול מהכול – וזה גם ציוני, מאוד ציוני", קובע לוי. "שמע, 'פיין פוד' זה חרטא אחת גדולה. או-קיי? יש טעים, יש לא טעים – ונגמר הסיפור. ואני טוען שאין דבר כזה מוצר לא טוב, אלא שף לא יצירתי. אז גם על בסיס המוצרים המוסדיים שמגיעים למוסדות ציוניים חשובים שכאלה, אפשר ליצור דברים נחמדים מאוד. והראיה לכך היא הפרגון האדיר שאני מקבל שם מהילדים, ואני מבשל שם כשר לגמרי. וביום-יום שלי אני כמעט שלא מבשל כשר".
לוי ממשיך ומפרט בהתלהבות: "בסמר קמתי בחמש, אחרי הרבה שנים שלא עשיתי את זה, כדי לאסוף מוצרים מהאקונומיה וללכת לשטח, ובמטבח השטח לפתוח בראנצ'ים ל-40 איש. ממש קיבוץ של פעם, כמו שאני נולדתי בו. זה היה די מרגש. אני חייב להגיד לך – לקום בחמש בבוקר, זה מדהים. ואני אחד שמאוד אוהב לישון".
"לדרום יש את הקצב שלו"
הקרוון שהוא גר בו כעת בעין יהב אולי שונה מאוד מהווילה שהשאיר אחריו בשניר, אבל כעת המצב, מעיד לוי, יציב פחות או יותר. "יש עזרה מהמדינה ויש הוצאות שמתגלגלות ושאת רובן אני סוגר לאט-לאט, בהבנה גדולה של הספקים. כולם בסדר, אני חייב לומר. את רוב ההוצאות השוטפות והמלאים שהיו לי אני סוגר, לאט-לאט. יש עזרה מהמדינה – 200 שקל ביום, כי לא לקחתי מלון, להבדיל מחלק ממשפחתי, שהשתלטה על מלון.
"גם נעזרים באנשים טובים. יש לי כל שני וחמישי הצעה לפתוח עסק. מה פרקטי בזה? ומי ישים בסוף את הכסף? ומתי זה יקרה? לדרום יש את הקצב שלו, ובסוף זה קורה. הטרמינולוגיה בדרום הרבה יותר איטית מהצפון. בוא נאמר שאם תל אביב זה הכי אינטנסיבי, בצפון שאנטי מטורף, אבל פה זה מגה-שאנטי. ויש בזה משהו נכון מאוד".
בשורה התחתונה, אתה מודאג? יש היבט מסוים של דאגה כרגע בחיים שלך?
"תמיד אמרתי שהדאגה האמיתית של פולני היא שהחזרת לא תהיה חריפה מספיק ליד הכבד הקצוץ. אני נשאר באזורים האלה. היום-יום שלנו מורכב מניואנסים קטנים ואם אקח עכשיו את הקטע של המדינה וכל זה – ברור שאני מודאג, אני לא יכול לראות את כל החדשות ולהישאר אדיש, זה ברור. חברים של חברים נופלים. אין מישהו שלא מכיר מישהו. זה לא פשוט. אבל להגיד לך שאני מודאג בגלל מצבי האישי? לא. בכלל לא. אני מודאג הרבה יותר לקרובים אליי. שמע, אני חתיאר. אני כבר סוס מת. כמה שנים נשארו לי במקצוע? עשר שנים? אני אעשה בעשר השנים האלה המון כסף. זה לא מטריד אותי. מטרידים אותי המשפחה שלי, החברים של חברים שנמצאים בצבא, האחיינים שלי".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv