חם, חום אימים. כותרות האתרים מדווחות על חודשי הקיץ הכי חמים בישראל שהרגשנו כבר עשורים – אבל לכם זה לא מפריע: אתם יוצאים מהבית וצועדים ברגל לתחנת האוטובוס שייקח אתכם לעבודה, מצטננים בצל המגונן של העצים ומהבריזה הקרירה שנושבת בין הבניינים. בדרך לתחנה אתם נהנים מהאוויר הקריר שמוזרם לרחוב ממעמקי האדמה דרך צינורות אוורור – וגם נרטבים מהמים הקרירים שמקפצים במזרקה הסמוכה. החום היוקד שאפיין בעבר את ערי ישראל הפך עבורכם לזיכרון רחוק.
זה, בקווים כלליים, החזון החדש שנרקם בימים אלה ונועד לשנות את ערי ישראל. המטרה – להקל את "החום העירוני", שמקשה מאוד על החיים כאן – וצפוי רק להחריף, כפי שמתריע דוח חדש שהתפרסם השבוע. כדי למנוע את התרחיש שבו אזורים נרחבים בישראל יהפכו לבלתי נסבלים למחיה גובש המדריך "תכנון למיתון חום עירוני", שחיברו אנשי מנהל התכנון ושקיומו והעקרונות המנחים שלו נחשפים לראשונה במגזין N12. בימים אלו עובר המדריך ניסוח סופי ובקרוב הוא יועבר לרשויות התכנון וליזמים שבונים את ישראל של העתיד.
"יותר מ-90% מאוכלוסיית ישראל גרה בערים, והערים והמסה הבנויה שבהן גם יוצרות את החום העירוני", אומר סמנכ"ל האסטרטגיה במנהל התכנון, שחר סולר, בשיחה עם מגזין N12. "קשה מאד להשפיע אם אין תורה בנושא, והיה צריך לכתוב את התורה כדי שיהיה אפשר להשפיע ולהפוך את המרחב לנעים יותר".
השכונות בישראל ייראו אחרת לגמרי
ברמה הבסיסית ביותר מאגד המדריך של מנהל התכנון עקרונות מרכזיים שנועדו למתן את החום בערים ולתכנן את המרחב בהן כך שיתמודדו טוב יותר עם החום. העקרונות הללו מתווים גם את השינויים באופן שבו יתוכננו הרחובות ויסודרו במרחב העירוני – אך גם בבניינים שמוקמים בהם. אם המסמך ייצא לפועל, לא רק שיהיה לנו חם פחות ברחוב – אלא גם שכונות המגורים ובנייני המסחר שיוקמו בישראל בעשורים הבאים ייראו אחרת לגמרי ממה שהתרגלנו אליו.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
השינויים מתחילים מתכנון אחר של רשת הרחובות, כך שתאפשר הצללה מיטבית ואוורור טבעי של המרחב הציבורי. מה זה אומר בפועל? לפי המדריך, יותר רחובות ייפרשו מצפון לדרום כדי להבטיח יותר הצללה טבעית על המדרכות בשעות האור. גם כיוון הרוחות יובא בחשבון, כדי לרתום אותן לקירור טבעי של הרחוב. גם גובה הבניינים ונפחם יעוצבו באופן שיאפשר את מרב ההצללה והאוורור הטבעיים: פחות מגדלים מנותקים ומרוחקים, ויותר בניינים קרובים זה לזה. בסוג הבנייה שנקרא "בנייה מרקמית" צלעות הבניינים משיקות זו לזו – ומאפשרת ליצור צל רציף על הרחוב והמרחב הציבורי.
בעתיד הנראה לעין גם החומרים שמהם ייבנה המרחב העירוני צפויים להשתנות: לפי המדריך, יצומצם השימוש בחומרים מחזירי אור (רפלקטיביים) במעטפות המבנים – פחות מגדלי זכוכית שמחזירים את אור השמש, פולטים חום למרחב העירוני ויוצרים אפקט מראה, שגם מסנוור וגם מחמם שטחים שנמצאים בצל. בין הבניינים ולאורך הרחובות יינטעו הרבה יותר עצים וייפרסו סככות שיצלו על האזורים שאינם נהנים מצל המבנים. לפי החזון, גם פינות הישיבה יוצבו תוך התחשבות בהצללה כדי להגביר את הנוחות לעוברים ולשבים.
אחד החידושים הבולטים, שכבר נמצא בפיתוח, הוא "איי קור": אזורים ציבוריים פתוחים שיאפשרו היווצרות תנאי מיקרו-אקלים. במוקדים אלה יהיו טמפרטורות נמוכות באופן ניכר מהממוצע, קרינת שמש מופחתת ורוחות נוחות. כיום מקדם מנהל התכנון "אי קור" כזה בבית שאן, כדי לבחון את האפקטיביות שלו גם באזורים אחרים.
אך כדי להוציא את כל הרעיונות היפים הללו לפועל נדרש המדריך של מנהל התכנון לצלוח משוכה לא קטנה: אימוץ שלהם בידי הרשויות המקומיות, ועדות התכנון וכמובן – הפנמה וקבלה בידי היזמים והקבלנים, שהם מי שבונים בפועל את הערים והבניינים שלנו, וצריכים לפעול כדי שלנו התושבים יהיה נעים הרבה יותר להסתובב.
הבעיה: ישראל לא מתאימה לאקלים
"אנחנו גרים בארץ חמה שהמרחב הבנוי בה לא מותאם לתנאי האקלים המקומיים", מסביר ד"ר אור אלכסנדרוביץ' מהפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון. "אם אתה רוצה להסתובב במרחבים הבנויים שלא בתוך מכונית, אתה חייב לקבל הגנה מהשמש". לדברי אלכסנדרוביץ', החשיפה הישירה לשמש במרחב הפתוח מקפיצה תחושתית את טמפרטורת האוויר בכמה מעלות, והשילוב בין אלו ובין הלחות יוצר את מה שאנחנו מכירים כ"עומס חום". "גם אם טמפרטורת האוויר היא 25 מעלות, התחושה שלנו תהיה של 40 מעלות", הוא מסביר. "זה קורה כי כשאנחנו מסתובבים חשופים לשמש, אנחנו כמו שווארמה. במקרים קיצוניים עומס החום הזה עלול להרוג, אבל לרוב זה פשוט מעיק וגורם לאנשים להימנע מפעילויות ומלצאת למרחב".
אף שהמציאות הזו ברורה וידועה, עד כה נראה שמעט מאוד נעשה כדי להתמודד איתה. "היה מצופה שבמדינה חמה כמו ישראל, שתנאי הפתיחה שלה שונים, יתפתחו תפיסות תכנוניות שיוצאות מנקודת המוצא הזו, אבל זה לא קרה", אומר אלכסנדרוביץ'. "יש פה שמש קשה מאוד ואין הרבה גשם, וזה אומר שהתכנון והבנייה שהתפתחו בתנאי האקלים של צפון אירופה וצפון אמריקה רלוונטיים פחות פה. למרות זאת, הרבה פרקטיקות שהתפתחו שם הועתקו לישראל. הזרמים המרכזיים של התכנון והאדריכלות חיים בהכחשה הזו כבר הרבה שנים, והתוצאה היא שאנחנו מתחילים עכשיו ממקום שהיינו צריכים להיות בו לפני 80 שנה".
הדברים שאומר אלכסנדרוביץ', שרבים ממחקריו עוסקים ביחסים הסבוכים בין הארכיטקטורה והתכנון בישראל ובין האקלים המקומי, ממחישים את גודל האתגר שלפניו ניצבת ישראל. ייחודיות האקלים הישראלי בהשוואה לשאר מדינות המערב הובילה לכך שאין באמת פרקטיקות תכנון ואדריכלות משמעותיות שאפשר לאמץ וליישם.
"אני אגיד משהו קצת מעצבן", מתנצל סולר ממנהל התכנון כשהוא נשאל על התמודדות התכנונית עם החום בישראל לעומת המצב בעולם. לדבריו, כשאנשי המנהל ביקשו להתייעץ עם מומחים זרים לטיפול בבעיית החום העירוני התשובה המפתיעה שקיבלו הייתה שישראל מקדימה את העולם: "נכון שיש דוגמאות לפרויקטים ספציפיים כמו בסביליה שבספרד או בבוסטון, אבל הם אמרו לנו, 'תקשיבו, לא נעים להגיד, אבל אתם מקדימים את כל העולם. אתם חושבים מערכתית, וזה משהו שלא רואים בשום מקום'".
אלכסנדרוביץ' מסכים בכלליות עם הטענה הזו: "יש מה ללמוד ממדינות אחרות, אבל יש לנו בישראל מאפיינים ייחודיים כמו אינטנסיביות הפיתוח וקצב הגידול של האוכלוסייה, והם גורמים לנו כל הזמן לבנות עוד ועוד מתוך איזו תחושת דחיפות איומה. תנאי הפתיחה שלנו לא טובים ויש לנו יכולת יחסית מועטה ללמוד דוגמאות ממקומות בני השוואה. זה גורם לכך שאנחנו צריכים פעמים רבות להמציא פה קצת דברים בעצמנו, או לפחות לעשות דברים מתוך מחשבה על התנאים הייחודיים שלנו".
לרתום את כל השכונה
שני העקרונות הראשונים במדריך של מנהל התכנון הם תכנון רשת הרחובות וקביעת גובה הבניינים ונפחם, כך שיאפשרו כאמור מקסימום הצללה של המרחב הציבורי ואוורור טבעי של הרחובות. "יש שתי שכבות שיכולות לספק לנו הצללה, והראשונה היא השכבה הבנויה", מסביר אלכסנדרוביץ' את ההיגיון שבהמלצה של מנהל התכנון. "במקומות כמו לב תל אביב, באופן מפתיע, הרבה מהצללה היא בכלל מהמרחב הבנוי, כלומר מהבניינים עצמם, ופחות מהצמחייה".
לדברי אלכסנדרוביץ', ניצול הצל שמטילים המבנים יוצר לעיתים שכונות שאף שיש בהן מעט עצים יחסית – אפשר ליהנות בהן ממחסה מהשמש והחום. "המקום הקלאסי שזה קורה בו הוא שכונת פלורנטין בתל אביב", מפתיע האדריכל. "זו שכונה בלי צמחייה כמעט אבל היא מוצלחת בגלל חתך הרחוב: בינוי גבוה ורחוב צר יחסית". לדבריו, שימוש נכון בתכנון הרחובות הוא קריטי: "אם נכשלת כמתכנן בכך שהשכבה הזו תיתן כמות טובה של הצללה, תצטרך לשלם על זה בהוספה של הרבה יותר אמצעי הצללה אחרים".
הבנת השימוש ברשת הרחובות והבניינים, והעיקרון המנחה שעליו ממליץ מנהל התכנון, כבר זוכים לאימוץ בידי חלק מחברות היזמות הגדולות בישראל. "בסופו של דבר, בבסיס של התכנון המיטבי קודם כול צריך להבין את הרשת, גם מבחינת הפריסה במרחב, אבל גם מבחינת הבינוי והנפח", אומרת ענת צ'רבינסקי, סמנכ"לית והאדריכלית הראשית של חברת תדהר, מקבוצות הבנייה והיזמות הגדולות בישראל. "הרשת היא לא משהו דו-ממדי אלא תלת-ממדי. ופה נכנסים דברים כמו הצללה, אוורור וניתוח האקלים שאנחנו עושים כדי ליצור את התנאים האופטימליים לשכונות שאנחנו מקימים".
על רקע השיח הזה קל לתהות איך השתרש בישראל הסגנון שאלכסנדרוביץ' מכנה "מגדלים בפארק", ומאפיין רבות מהשכונות שנבנו בישראל בעשורים האחרונים: בניינים גבוהים ומנותקים זה מזה, מיעוט צל ביניהם ותכנון שמכתיב שימוש במכונית פרטית כדי להגיע ממקום למקום. סולר מודע לבעיה ואומר: "באופן כללי אנחנו במנהל מנסים להוביל ליותר תכנון מרקמי", כזה שמוביל לבניינים סמוכים ולעיתים צמודים זה לזה, באופן שיוצר יותר הצללה רציפה במרחב. "זו בנייה של בין 8 ל-12 קומות שהיא נמוכה יותר ממגדלים ויותר פרוסה", הוא מסביר, "זה לא שאנחנו מטילים וטו על מגדלים, אבל אנחנו כן רוצים לעודד בנייה מרקמית".
בנייה מרקמית כוללת גם עירוב שימושים בדמות קומת מסחר ברמת הרחוב, באופן שמעודד יותר הליכה וגם יוצר, לפי סולר, צפיפות רבה ומגוננת יותר מפני השמש והחום. לדברי אלכסנדרוביץ', בתחום התכנון כבר מבינים שעיר המבוססת על הליכתיות עדיפה מכזו המבוססת על כלי רכב. "רק שיש דבר אחד ששכחו בארץ חמה כמו ישראל: לא מספיק שיהיו מדרכה או דברים קרובים. אם לא תספק לאנשים גם הגנה אקלימית במסלולי התנועה – או בעברית צל – עשית פחות מחצי מהעבודה. לא משנה איזו רשת שבילי אופניים או מדרכות יצרת, רוב הזמן אנשים פשוט לא ישתמשו בהן".
מה עדיף: עצים או סככות?
עיקרון קריטי אחר במדריך החדש של מנהל התכנון הוא הצללת הרחובות והמרחבים הציבוריים כהשלמה לצל שיוצרים הבניינים. לדברי סולר, יש עדיפות ברורה להצללה באמצעות עצים, שלהם יתרונות רבים נוספים כמו הפחתת הזיהום, צמצום הרעש ואפילו הפחתת הטמפרטורה. ובכל זאת ברור שיש מקומות שבהם יהיה קשה לשתול עצים, ובמקרים כאלו ההמלצה היא להצל באמצעות סככות, פרגולות או רשתות צל.
"האוהלים שניטעו בכל מיני מקומות והמפרשים האלו, זה נותן צל", מודה אלכסנדרוביץ', "אבל הוא טוב פחות מזה שמעניק עץ, וזה גם חומר שמתחמם. לעומתו, עץ יודע לקרר את עצמו ולא מקרין עליך חום. אם אתה מתחת לסככה או מפרש שיש בגן משחקים, זה חומר סינתטי שיכול להתחמם ל-40–50 מעלות בקלות. אולי הוא בולם חלק מקרינת השמש, אבל הוא מקרין עליך חום גבוה מזה שבאוויר מסביבך. זה לא אומר שלא צריך להשתמש בפתרון הזה, אבל יש בו חסרונות, וצריך להבין שיש לתכנן את זה בצורה אינטליגנטית יותר".
השימוש בחומרים נכונים במרחב הוא סוגיה שעולה גם בעיקרון אחר במדריך, שהוזכר כאן בקצרה ואם יאומץ צפוי לשנות דרמטית את הסביבה העירונית, בייחוד במרכז הארץ: תחת הכותרת הארוכה "הפחתת פליטות חום מהמאסה הבנויה על ידי שימוש בחומרים מתאימים שמצמצמים את פליטת החום והחזרתו" מסתתרת המלצה ל"הפחתת שימוש בחומרים רפלקטיביים במעטפת המבנה ומשטחי החוץ" – או בקיצור, להשתמש פחות בזכוכית.
"הזכוכית החיצונית מחזירה את קרינת השמש למפלס הרחוב והופכת אותה לממוקדת יותר", מסביר אלכסנדרוביץ'. כדוגמה לבעיה הוא מציין את מגדלי חג'ג' סמוך לכיכר גבעון בתל אביב, שבשעות מסוימות יוצרים מה שהוא מכנה תופעה של "שמש כפולה": "ישבנו שם בצל בבית קפה והרגשנו את העורף שלנו נשרף. מדדנו שם עוד 33% קרינה מעבר לקרינת השמש. אם אתה חי או מסתובב בסביבה חשופה שמרובה במגדלים כאלה, למשל אזור הבורסה ברמת גן, אתה תסבול מזה".
אלכסנדרוביץ' מדגיש שחלונות קטנים ושקועים כמו במגדלי עזריאלי לא יוצרים את אותו אפקט כמו משטחי זכוכית רציפה. "בניין מחופה זכוכית פולט חום ומגדיל את החום במרחב הציבורי מעבר לסינוור הוויזואלי", מתייחס סולר לסוגיה בשיחה. "מן הסתם לא נתחיל לכתוב נגד זכוכיות, אבל המטרה היא להפנות את תשומת הלב של המתכננים להשפעות של אופי הבנייה וסוגה".
לעודד את היזמים לחשוב על פתרונות
המדריך "תכנון למיתון חום עירוני" שחיבר מנהל התכנון לא נועד להיות מסמך מחייב אלא מנחה. לדברי סולר, דרך זו נבחרה בכוונה כדי לאפשר לשוק להתרגל בהדרגה לצרכים החדשים, ולא לכבול את ידי השחקנים בשוק הפרטי ולפגוע בכדאיות הכלכלית שלהם. "בסופו של דבר השוק יודע להמציא דברים שלא חשבנו עליהם", טוען סולר. עם זאת, במנהל מדגישים כי עצם פרסום המסמך הוא אמירה ברורה – שדורשת ממוסדות התכנון בכל ישראל לבחון את העקרונות הכלולים בו ולהתחשב בהם.
"מנהל התכנון שם את נושא האקלים בראש סדר העדיפויות שלו, והוא נדבך חשוב בתוכנית האסטרטגית החדשה לישראל שמקודמת בימים אלה במנהל", הבהיר מנכ"ל מנהל התכנון רפי אלמליח. "בהמשך ישיר לכך, המנהל מקדם לראשונה מדריך הכולל עקרונות תכנון להתמודדות עם חום עירוני, שיסייע לעבודת המתכננים ומוסדות התכנון וינחה אותם בעת גיבוש תוכניות ואישורן. בשלב זה ינסח המדריך עקרות מנחים כדי לראות איך השוק מגיב, ובהמשך ייבחן חיוב של עקרונות מתוכו בתוכניות".
"אני יושב עם חברות פרטיות שכבר מיישמות בצורה וולונטרית את העקרונות שאנחנו ממליצים עליהם", טוען סולר בתוקף. ואכן, בחברות היזמיות ששים להגיד שהם "רואים חשיבות גדולה בנושא הקיימות", כפי שמסרה אורלי כרוב, מנהלת חטיבת התכנון בחברת יזמות הנדל"ן הגדולה שיכון ובינוי. לדבריה, "בעיקר בתוכניות גדולות, אנו נוהגים לבחון את העקרונות הראשיים לצד נושאי סביבה משמעותיים כגון רוחות, הצללות והעמדה אופטימלית. כיזם אנו מוכנים, גם בתוספת עלות, לשלב את האלמנטים הללו לטובת איכות המוצר כשמתאפשר".
צ'רבינסקי מחברת תדהר אמרה דברים דומים: "ההתחשבות בחום מתחילה כשאנחנו מסתכלים על השכונות העתידיות – איזו רשת ואיזה מרחבים מפחיתים את החום העירוני. גם שימוש בהצללה, זרימת אוויר, צומח וניהול נגר. כמעט כל המרכיבים שמצוינים במדריך – אנחנו מתייחסים אליהם. הרגולציה היא אולי חלק קטן מזה".
סולר משווה בין מה שצפוי לקרות עם המדריך ובין הדרך שעבר תקן הבנייה הירוקה, שהוא היה ממגבשיו. "מהיום הראשון לגיבוש התקן הייתה דילמה: מצד אחד רצינו שיהיה מחייב, מצד שני הבנו שהשוק לא יידע להתמודד עם זה – יגידו לנו שאין חומרים מתאימים ואין תוכנות לביצוע הדרישות החדשות. בסופו של דבר הכניסה של התקן הייתה הדרגתית, ואחת הסיבות שהוא הפך למחייב היא שבסופו של דבר הוא משתלם – גם ליזם, גם לאזרח, גם לרשות המקומית וגם למדינה. פשוט עובר זמן עד שהוא הופך למשתלם לכולם".
הרצון לתת לחברות ייזום הנדל"ן הפרטיות זמן להתרגל לשינוי ולא להרתיע אותן הוא שיקול מרכזי, אך לדברי סולר יש גם אלמנט אחר: "יש במדריך כמה דוגמאות שזיהינו ואמרנו, בואו ניתן אותן לשוק כדוגמה, אבל זה רק כדי לפתוח קצת את הראש", הוא אומר. "אתה רוצה לתת דוגמאות, אבל שלא יהיו ספציפיות מדי, כדי שלא יגידו לך, 'רגע, אי אפשר דבר כזה בדיוק, כי אין תקינה מתאימה בישראל'".
נווה מדבר במרחב העירוני
אלכסנדרוביץ' שותף לחשש סביב הצגת מדריך מחייב מדי, אבל מזווית מעט שונה: "יש בעולם ובספרות המחקרית רשימה ארוכה של צעדים שאפשר לעשות כדי להפחית את החום במרחב – אבל חייבים להבין את ההקשר המקומי ולשאול אם הגיוני לשים את כולם באותה חבילה. מה שעלול לקרות הוא שרשות מקומית תסתכל על רשימה של נגיד עשרה צעדים שהיא יכולה לעשות, ותבחר את שמונת הצעדים שהכי קל לה לבצע, אף שהם הכי לא מתאימים לתנאים הספציפיים שלה".
דווקא מזרקות המים, שניתנות במדריך כדוגמה אפשרית לאמצעי שעשוי לקרר את הסביבה, עשויות להיות גורם שלא מתאים לאקלים הישראלי. אומנם סולר מוצא יתרון במזרקות שאנשים – בעיקר ילדים – יכולים ללכת בהן כדי להירטב ולהתקרר, אבל לדברי גל קטנר, מנהל תחום הקיימות והאחריות התאגידית בתדהר, "מזרקות עלולות דווקא לתרום להגברת הלחות בסביבתן". אלכסנדרוביץ' מסכים עם החשש: "לזרוק מים לאוויר שכבר רווי באדי מים – זה יוסיף לעומס החום. זה יכול לפעול במקומות יבשים כמו אילת ואולי במקומות בנגב או בבאר שבע, באזור החוף אין בזה הגיון".
פתרון מקורי אחר להפחתת החום העירוני הוא צינורות שמזרימים אוויר קר ממעמקי האדמה אל רמת הרחוב. "זו משאבה שמגיעה משכבה עמוקה מתחת לפני הקרקע, לפעמים מתחת לשכבת מי התהום, ומזרימה מעלה רק אוויר", מסביר סולר. "צריכת האנרגיה שלה נמוכה והאוויר שעובר במשאבה מתקרר מתחת לפני הקרקע ואז חוזר לחלל שאתה רוצה לקרר".
אלא שגם כאן קטנר מתדהר מקלקל את החגיגה: "פתרונות גיאו-תרמיים של הורדת צינורות אל מתחת לפני הקרקע כדי להרוויח מחילופי אוויר לא מיושמים בארץ כי לא מספיק קר פה", הוא טוען – אבל מתאר פתרון דומה אחר: "בפרויקטים שלנו אנחנו משתמשים בהחלפות חום וקור – אנחנו לוקחים חום ממערכות שפולטות חום ומזרימים אותו למקומות שקר בהם, והפוך". לדבריו, כדי לעשות זאת דרושות מערכות בניהול מרכזי שהבנייה למגורים עדיין לא ערוכה להן, ולכן מדובר בפתרון שבשלב זה מתמקד בנדל"ן מניב כמשרדים או מסחר. "זה לדעתי נושא שיילך ויתקדם בשנים הקרובות כדי להתייעל אנרגטית במרחב הבנוי", הוא אומר.
גם פתרון "איי הקור" – מעין נאות מדבר קרירים במדבר העירוני – זוכה לביקורת: "מרחב ההשפעה של פתרון כזה הוא מקומי", אומר אלכסנדרוביץ'. "זה נחמד, אבל הבעיה היא הרשת. זה כמו נקודות האוטובוס: אוהבים לדבר על אם יש או אין בהן צל ואיך צריך לעצב אותן כדי לדאוג לצל, אבל התחנה היא רק חלק קטן מהסיפור, כי בסוף צריך גם להגיע אליה".
נקודת המבחן לתוכניות המהפכניות
בסופו של דבר, אחרי שגופי התכנון הארציים מסיימים את העבודה המנחה שלהם, הגורמים שמשפיעים יותר מכול על תכנון המרחב העירוני שלנו ועיצובו – הם הרשויות המקומיות עצמן. חברי מועצות הערים והרשויות המקומיות הם מי שמאיישים את ועדות התכנון המקומיות וקובעים את התקנות שלהן נדרשים לציית היזמים והקבלנים בכל יישוב ויישוב. "אני חושב שהרשויות המקומיות יבינו את הערך בזה, הן שחקן חשוב", שומר סולר על אופטימיות. "ברור שברשות המקומית רוצים שהמרחב הציבורי יהיה מזמין ובטוח, כך שאנשים ייהנו בו. הם לא רוצים מרחבים ציבוריים שהם תנורים לא נעימים. לרשות המקומית אין אינטרס שאנשים יברחו מהרחובות".
אלכסנדרוביץ' ספקן יותר: "מי שחשוב פה הוא גופי התכנון, עד לתוכניות המפורטות ברמת העירייה ותוכניות הבינוי של השכונות. אם בשלב תכנון השכונה נושא האקלים לא נמצא על השולחן – ואני אומר לך שכיום הוא לא נמצא – אז זה לא יקרה. אחר כך אנחנו יודעים לבכות ולהגיד שחם לנו. אנחנו כבר מבינים שיש פה עניין שצריך לטפל בו, אבל עדיין לא ברמה שזה יהיה חלק בלתי נפרד מה-DNA של התכנון בישראל".
לדברי אלכסנדרוביץ', שילוב שיקולים של חום במרחב כבר בשלב התכנון קריטי כדי לחסוך בהוצאות עתידיות בתחום: "אם לא הכנסת את שיקול הצל במקור לתוך התכנון שלך, תצטרך להתאמץ יותר בהמשך כדי לדאוג לזה", הוא אומר. הדוגמה שממחישה את הטענה הזו בצורה הברורה ביותר היא הדאגה לצל, אותו פתרון בסיסי ופשוט לבעיית החום: רשות מקומית שדואגת לתכנון נכון של בניינים כך שיטילו צל על הרחוב למעשה מגלגלת את מימון ההצללה על היזמים הפרטיים. רשות שלא עושה את זה תצטרך לממן הצללה מכספי משלם המיסים – או לתת לתושביה להיצלות.
"צריך להבין שכדי שעצים יהפכו באמת למטילי צל ולא יהיו סתם קישוט, צריך להשקיע בהם לא מעט כסף", מסביר אלכסנדרוביץ'. "צריך להשקיע במה שקורה מתחת לפני הקרקע ולתת להם מרחב להצמיח שורשים ולתחזק אותם לאורך זמן. עד שתראה את הפירות שלהם יעברו לפחות חמש–עשר שנים, אם לא יותר מזה. היום בערים כמו תל אביב ורמת גן נהנים מצל שמטילים עצים שניטעו לפני 80–90 שנה. רוב העצים החדשים שניטעים בשנים האחרונות לא יגיעו לממדים כאלו בגלל שיטות נטיעה שגויות, הכשרה מקצועית לא נכונה ותקציבים מצחיקים".
הפתרון, לדברי אלכסנדרוביץ', הוא שרשויות מקומיות יכירו בעצים ובצל כתשתית חיונית: "כל עוד לא יכירו בעצי רחוב או בעצי צל כתשתית עירונית, זה לא יקבל את המקום והתקציבים הראויים. זה ימשיך להיות קישוט ולא תשתית אקלימית".
גם אם תידרש עוד עבודה עד שהעצים יקבלו את הכבוד הראוי להם, סולר משוכנע שאפשר לרתום את הרשויות המקומיות לתוכנית להקל את עומס החום. "במהלך העבודה על המדריך ולקראת הפצתו אנחנו מתייעצים עם המון גורמים, ובהם גם אנשים בכירים ומנוסים מהשלטון המקומי – ואני יודע שיש התעניינות", הוא חושף. "אנחנו צריכים לעבוד יחד ולהבין איך הדברים יפעלו באופן שישרת הכי טוב את הציבור".