חיפה היא בירת השווארמות של ישראל. לכל אחד יש את השווארמה המועדפת עליו ולצלוח ויכוח על השווארמה הטובה ביותר בעיר זה בגדר משימה בלתי אפשרית; חיפה היא ביתם של סאבח, האחים, גאנם, ג'יבלי, אמיר, חאזן, במבינו, שווארמה בכיכר, סלאח, מוגרבי, הפינה של אריק, נימר מלך השווארמה, שווארמה העגלה, שווארמה סופרמן והשווארמה האהובה של אמיל כמובן.
בחודש מרץ האחרון הצטרפה להיכל השווארמות של חיפה אחת חדשה, אותה פתח פייר מחאשם, מי שעבד אצל אמיל במשך 30 שנה. אם היה פותח שווארמה בכל מקום אחר כנראה לא הייתה מתעוררת כזאת סערה, אלא שהוא עשה את זה במרחק 100 מטרים מאמיל. כולם פנו לחפש סכסוך, סודות או מריבות אבל לא מצאו. בחיפה כנראה יש מספיק מקום לכולם, ואם לשפוט לפי התור הארוך אצל אמיל ועל פי התור של פייר שהיה אפילו ארוך עוד יותר, הכל באמת בסדר. השאלה האמיתית היא איזו שווארמה יותר טעימה? יצאנו לבדוק.
מבחן הטעימה
אמיל היא שווארמה חלוצה בארץ. היא נפתחה בחיפה בשנות ה-60 ומאז ועד היום מגישים בה את אותה המנה. הסיח מורכב מבשר עגל עם שומן כבש (השמועות אומרים שזה 80% עגל ו-20% שומן) שנכנסים לפיתה קטנה יחסית אבל מאוד גמישה וכמות הבשר נדיבה. ברגע שהסיח נגמר, המקום נסגר. עד אז הכל מתקתק כאן בשקט מופתי. יחד עם אמיל מאייש את העמדה עובד נוסף שמבצע את העבודה בריכוז ודיוק. על הקיר מתנוסס השלט של מדריך האוכל Gault Millau שמכריז על אמיל זכה בתואר אוכל רחוב הכי טוב בישראל לשנת 2020. נקי כאן מאוד, מלא אור, ונעים אפילו כשיש תור.
התפריט מציע מנה בפיתה (45 שקלים), חצי מנה (25 שקלים), מגש אישי (50 שקלים), בינוני (145 שקלים) ויש גם מגש גדול (190 שקלים). מנה בצלחת לא זולה, ועולה 90 שקלים. חומוס צ'יפס סלט לא תמצאו כאן.
המנה עצמה של אמיל מינימליסטית. מוסיפים לתוך הפיתה רק פטרוזיליה, בצל ועגבנייה שנחו מתחת לסיח השווארמה וספגו את המיצים שניגרו ממנו. התיבול של הבשר כמעט אינו מורגש, מלח ופלפל לכל היותר. טעם הבשר נוכח במלוא תפארתו אבל הביס קצת יבש. הבצל מוסיף מתקתקות, אבל הוא נמצא בתחתית הפיתה ורק לקראת סיום המנה נותן את האפקט וגם העגבנייה קבורה יחסית בתחתית הפיתה ולא מרטיבה אותה מספיק בעקביות.
אצל פייר המקום התנהל בכאוטיות: הוא לבד על הפס ואין ממש מקום לעמוד, כך שהתור מתחיל כבר מבחוץ ועמדת התשלום מרוחקת, אז קודם עומדים, אחר כך מזמינים, מקבלים את המנה ורק בסוף משלמים, עם פיתה ביד. לא כל כך נוח. תוסיפו לזה את העובדה שישראלים לא כל כך טובים בלעמוד בתור מסודר בסבלנות - כך שלמרות שפייר נחמד, אדיב וזריז - האווירה עדיין כאוטית.
אותה מנה בגישה שונה
הפיתה של פייר זהה בגודלה לזו של אמיר, הבשר בעל אותו טעם נקי מתיבול ובאותה מידת שומניות מופחתת. אז מה ההבדל? התוספות. אצל פייר יש פס של סלטים וממרחים: כרוב, בצל בסומאק, טחינה, חומוס, עמבה, רטבים בדרגות חריפות שונות, חסות ועלים עם בצל חי, סלט עגבניות עם בצל, סלט ירקות, פטרוזיליה, עגבנייה וחמוצים. השווארמה, היא כמעט בדיוק אותה שווארמה. אפילו המחיר זהה, 45 שקלים לפיתה. חצי מנה יקרה יותר כאן ועולה 30 שקלים, שווראמה בצלחת זולה יותר ועולה 80 שקלים. אבל התפריט של פייר לא מסתיים כאן ויש בו גם סלט שווארמה, שווארמה-הום פרייז וחומוס עם שווארמה – כולם עולים 60 שקלים.
אם לסכם את ההשוואה, בחיפה בעצם יש כרגע 2 מקומות שמגישים את השווארמה של אמיל. אם בא לכם לקבל אותה עם חומוס עם סלט או עם מלא תוספות פשוט תלכו למקום של פייר. ואם אתם שומרים נאמנות למינימליזם – לאמיל.
שווארמה פייר: דרך יפו 43, חיפה
שווארמה אמיל: שדרות המגנים 68, חיפה