השבועות האחרונים של עובדי מפעל פרי הגליל קשים מאוד. עיני העובדים כולם נשואות לעבר יו"ר ועד העובדים, מוטי חזיזה, אבל הוא חושב שאחרי המחאה החברתית בקיץ - כולם כבר עייפים ולאף אחד אין כוח לשמוע על 30 עובדים שקיבלו מכתבי פיטורים או, שוב, על מפעל "פרי גליל".
"אין להם אלטרנטיבה אחרת, הם יסתובבו כמו מסכנים ברחובות", הוא אומר. מוטי החליט להילחם על כל עובד ולא לוותר. "עובד שמפוטר מפרי הגליל זה גזר דין מוות".
"הייתי בהלם", מספרת יעל, אם חד הורית העובדת במפעל זה 18 שנה. יעל הייתה רגילה להגיע לעבודה עם חיוך, אבל בתקופה האחרונה היא פשוט לא מצליחה להעלות חיוך על השפתיים. "החשק לעבוד ירד לי, אני פשוט רוצה להמשיך לעבוד במכונה שלי, שרק אני יודעת לעבוד עליה".
לפני שלוש שנים הגיעה הישועה לעובדי "פרי-גליל" עם בעלי בית חדשים, שבקול תרועה רמה הכריזו על השקעה של 90 מיליון שקלים במפעל. הם שיפצו את מתחם המפעל, הוסיפו קווי ייצור והעסיקו עוד עשרות עובדים חדשים, שחשבו שאיום הפיטורים נעלם. אבל הקיץ הקרוב החזיר אותם אחורה והחזירו את איום הפיטורין. המפעל אומר שהמדינה לא העבירה להם כסף, והמדינה אומרת שהיא לא עומדת בקריטריונים לקבלת תשלום.
מבקשים לעבוד ב-4,000 שקלים ברוטו
מי שישלם את המחיר האמיתי הם העובדים, שמקבלים 4,000 שקלים ברוטו לחודש. חזיזה נפגש עם בעלי המפעל לא לעיני המצלמה, אבל הפגישה מתפוצצת כשמוטי עוזב בזעם. 41 שנים הוא עובד במפעל ואף פעם לא חשב לעזוב: "קחו את התפקיד הזה, אני לא רוצה את זה יותר", אמר בתום הישיבה כשהוא נסער. עובדי המפעל חוששים למצבו הבריאותי. "זה הורג אותי, בכי העובדים לא עוזב אותי".
בזמן שמוטי מנסה להתאושש, בעלי המפעל אושיק אפרים מכנס מסיבת עיתונאים ומאשים את המדינה: "תרדו מאיתנו", הוא אומר לעובדים. "נצמצמם ככל שיידרש, אבל יהיו פיטורים". העובדים מתוחים מאוד והשמועות על הפיטורים כבר רצות: "יהיה פה בלגן", הם אומרים. "אנחנו כמו בורג במערכת בשבילם".
הילד הקטן לאמו המפוטרת: "את לא תוכלי לקנות לנו חדר"
מוטי אסף את כוחותיו האחרונים וכינס את העובדים לישיבה. "להשתמש בכלי פיטורים זה מעבר ליכולות שלנו, נצא ביחד לשביתה קשה", אמר חזיזה לאנשיו. "או כולם או אף אחד", הוא קרא בקול רם וזכה למחיאות כפיים סוערות מצד העובדים.
"את ככה ככה כי מפטרים אותך", אמר הבן של יעל לאמו. "היתה לנו אסיפה ומחר אנחנו לא עובדים, הולכים לעשות שביתה", אמר לבנה הקטן. "אבל את לא תקבלי כסף ולא תקני לנו חדר", אמר הבן לאמו. כבר כמה פעמים שהיא מבטיחה לילדים שלהם לקנות חדר, ופתאום קיבלה את הבשורה ולא תוכל להגשים לילדיה את שביקשו.
במהלך הלילה נבנה מאהל מחאה סמוך למפעל, ומוטי מקיים תדרוך לעובדים. הוא מתחיל להבין שאולי ההשבתה לא מספיקה, היא כמעט לא סוקרה בתקשורת והוא לא שומע כלום. "אני מקווה שראש הרשות איתנו, ישבית את בתי הספר ויעמוד במה שהוא אמר לי", הוא אומר, אבל לא ברור מתי ומי יעביר למפעל 18 מיליון שקלים, שהמדינה תוציא ממילא בשביל העובדים כשיפוטרו ויהיו מובטלים. מוטי עדיין מאמין ומבטיח לכל אחד מהעובדים - אף אחד לא יפוטר.